צוותה התורה שאם ישראל ירצו להשתמש בכלי אכילה של גויים שהשתמשו בהם בטרף, יכשירו אותם כדרך שימושם האסור, שנאמר (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך שימושם, אם השתמשו באוּר (באש) – ההכשרה בליבון באוּר. אם השתמשו במים רותחים – ההכשרה בהגעלה במים רותחים, ואם השתמשו בצונן – ההכשרה בשטיפה במים צוננים (ע"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.
ביארו חכמים, שכאשר מבשלים מאכל טרף בכלי, טעמו נבלע בדפנות, ואם יבשלו בו אחר כך מאכל כשר, טעם הטרף יצא מדפנות הסיר ויכנס למאכל הכשר ויאסור אותו. וכדי להוציא את הטעם שנבלע בדפנות צריך להכשיר את הכלי כדרך שבלע, וזה הכלל המפורסם: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). וצריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על טעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו לדפנותיו בכוח הבישול או האש. שכן רק לפני כמאתיים שנה נמצאה השיטה לייצר סבון, שעל ידו ניתן לנקות היטב את הכלים. לפני כן, גם כשהשתדלו לנקות את הכלים, ואף נעזרו בחומרים כאפר וכבורית, שפעולתם דומה במקצת לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים שומניים מהמאכל הקודם. בנוסף לכך, כיוון שבדרך כלל הדפנות היו יותר מחוספסות, דבקו בהן יותר טעמים מאשר בימינו. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוּונת לטעמים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים (כמבואר בהרחבה בפנה"ל כשרות לב, 1).
כדין הכשרת כלים משימוש באיסור, כן דין הכשרת כלי חמץ לפסח, כדרך שהשתמשו בהם בחמץ – צריך להכשירם לפסח. ואם לא מעוניינים להכשירם לפסח, צריך לנקותם ניקוי רגיל ולהצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעו להשתמש בהם בפסח (שו"ע תנא, א, ועי' לעיל ו, ד, שאין למוכרם).
