כלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, הכשרתם בהדחה, היינו שטיפה. לדוגמא, כוסות ששתו בהן בירה, שכידוע היא חמץ, הכשרתן בשטיפה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, שייריו נדבקים לכלי בריפיון, וניתן להסירם על ידי שטיפה. קל וחומר שקערות וצלחות שהניחו בהן עוגיות חמץ, הכשרתן בניקוי, מפני שבנוסף לכך שאינן חמות, הן גם יבשות, ובלא לחות הטעם אינו נדבק לכלי, ורק צריך להסיר את הפירורים שאולי נותרו בהן.
אבל אם השאירו את הבירה בכוס למשך יממה (24 שעות), לדעת רבים הרי זו כבישה. שכן אמרו חכמים: 'כבוש כמבושל', כלומר, כבישה מכניסה טעמים במאכלים כמו בישול, ולדעת רבים היא מכניסה טעמים גם בכלים (פנה"ל כשרות לה, ט), ולכן אסור להשתמש בפסח בכלים ששהתה בהם בירה במשך יממה.
על ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים ששימשו לבישול, קל וחומר שתועיל לכלים ששימשו לכבישה. וכיוון שבליעה בכבישה היא בליעה קלה יותר, אפשר להכשיר כלים אלו גם בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, בהשריית הכלי במים למשך יממה, החלפת המים והשרייתו שוב למשך יממה, ושוב החלפת המים והשרייתו בהם למשך יממה. אמנם בדרך כלל מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל כלים שעלולים להיפגם במים רותחים מכשירים באופן זה.
משקה חריף כוויסקי, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות פועל פעולה של כבישה, ומבליע את טעמי הוויסקי בכלי. והרוצה להשתמש בכלי זה בפסח, צריך להכשירו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות במים.[13]
נחלקו הפוסקים בדין כבישה בכלים. יש סוברים שהכלי בולע בכבישה כמו בבישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג), ויש סוברים שבכבישה הכלי בולע רק בקליפתו (ט"ז), ויש סוברים שרק כלי עץ וחרס בולעים בכבישה ולא כלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). וכתבתי למעלה כדעת המחמירים, מפני שכך נהגו להורות, וממילא כך נכון לנהוג לכתחילה. אמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת.
אף שכלי חרס שבלע חמץ בבישול אינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, אם בלע בכבוש, יוצא מידי דופיו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות, כמבואר בשו"ע תנא, כא.