ט – ניקוי הכלים והכנתם להגעלה

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/04-10-09/

צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים והדבוקים בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו"ע תנא, ג).

כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקותו עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור ששיירי המזון ששם אינם ראויים למאכל כלב, ואח"כ להגעיל את הכלי. כמו כן סיר שיש לו ידיות, יש לנקות סביבן עם הרבה סבון, כדי ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם ייפגמו לגמרי.[7]

גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם – נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי כולל ידיותיו ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. אמנם את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני ששימושן ובליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ"א תנא, יב). גם ידיות של כלי עץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים וטעמו נבלע ונדבק בהן. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו"ע תנא, יב; מ"ב סח).

כלים שעלולים להינזק בהכשרה, אין להכשיר. וזו הסיבה שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, שהואיל והחרס בולע טעם רב, ההגעלה אינה יכולה להפליט את כל הטעם שבלע. ואמנם ליבון יכול היה להכשיר כלי חרס, שכן הליבון שורף את כל הטעמים שהכלי בלע, אולם כיוון שהליבון עלול לבקע את כלי החרס, יש חשש שלא ילבנו אותו כראוי, ולכן הלכה קבועה היא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. ורק על ידי השלכתו לכבשן האש אפשר להכשירו, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס על כלי החרס, כי האש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, ואזי אם הכלי ישרוד, הרי הוא כאילו נוצר מחדש (שו"ע תנא, א; מ"ב יג-יד).

וכן תבניות אפייה, מחבת טפלון וסירי פלא (לעוגות), כיוון שבליעתם באוּר, לא ניתן להכשירם, שכן המנהג הרווח הוא כדעה המחמירה (בהלכה ה), שדורשת להכשירם בחום של כ-350-400 מעלות, ובחום זה הם עלולים להתעקם עד שאנשים יעדיפו לזורקם. אמנם כפי שלמדנו (שם), בשעת הצורך אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שניתן להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוּר באותו החום שבו אפו או צלו בהם, ובחום זה לא יתקלקלו. [8]


[7]. השו"ע תנא, ג, כתב שהפתרון לחריצים הוא ליבון על מקום החריצים, כדי לשרוף את שיירי המאכל ששם. וכתבו הפוסקים, שכאשר נדן הסכינים עשוי מעץ כיוון שיישרף בליבון – לא ניתן להכשירו (רמ"א, ט"ז, מ"א ומ"ב כו). ומסתבר שלא הזכירו את הפתרון של שטיפה עם סבון כי לא היה מצוי, ולכן ליבון היה הפתרון היחיד נגד שיירי המאכלים שבחריצים.

[8]. מקובל להורות שהכשרת תבניות אפיה בליבון חמור, וכיוון שהוא עלול לקלקל אותן, אין להכשירן לפסח (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו). וכך הדין בסירי פלא ומחבת טפלון. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל להכשירם באותו חום שבו בלעו, וכפי שלמדנו בהלכה ה', שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת המקילים שכחום הבליעה באש כך הכשרתו. וכן למדנו בהלכה ג' שניתן לצרף את הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא' והכשרתו בהגעלה. וקולא זו מתחזקת מדעת שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה. ובחזון עובדיה פסח עמ' קלד, כתב שהרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שכוונתם שעל ידי שמן זה המאפה אינו נדבק לכלי, כך שניתן להוציאו בקלות, ולכן בליעתו אינה נחשבת בליעה באוּר. ויש מקום לומר, שגם במקרה שהקפידו להניח נייר אפיה בין המאפה לתבנית, לשיטתם אין מדובר בבליעה באוּר, ויתכן שלגבי נייר אפייה אף פוסקים נוספים יסכימו לכך.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן