חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – ליבון

אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו, א), או עד שיצאו מהכלי ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו.

רבים סוברים שחום הליבון צריך להיות מסוגל לשרוף ולהבעיר כל מאכל שיכול להידבק לכלי עד שיצא כניצוצות. חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות, למרות שהאש שעליה צלו או אפו את החמץ לא הגיעה לחום כזה (פמ"ג).

ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותה האש שבה הכלי בלע את טעם האיסור או החמץ צריך להכשירו. שאם למשל בלע בחום של 200 מעלות – יוכשר ב-200 מעלות. לפי דעתם, אפשר להכשיר תבנית שבלעה איסור בחום התנור – בחומו של אותו התנור. למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, ובשעת הצורך אפשר להקל. לפיכך, כאשר יש צורך בכלי ואם ינהגו כשיטה המחמירה הוא עלול להתקלקל, אפשר לסמוך על דעת המקילים.

עוד יש ליבון קל, והוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש על צידו השני – ייחרך, או אם ימתחו חוט דק על דופן הכלי – ייחרך ויקרע מרוב החום. ליבון קל אינו מועיל לכלי שצריך ליבון רגיל, אולם הוא מועיל להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, והוא גם שורף מקצת מהטעם שבלוע ודבוק בכלי. וכאשר יש ספק אם הכלי צריך ליבון, אפשר להסתפק בליבון קל. ניתן לבצע ליבון קל על ידי הכנסת הכלי לתוך תנור אפייה ולחממו שם על החום הגבוה כחצי שעה.[4]


[4]. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושולחן ערוך תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א.

לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, גם בעבר המתכות לא התקלפו או הוציאו ניצוצות. לפיכך נראה שהכוונה שהמאכלים שנותרו דבוקים בכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י). ואף שכיום על ידי הסבון המאכלים אינם נותרים דבוקים לכלים, חיוב ההכשרה נותר כפי שהיה (פנה"ל כשרות לב, ז-ח).

כפי שכתבתי למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון, רבים סוברים שמדובר על חום קבוע, שמוציא ניצוצות במידה ודבוק אוכל לכלי, ומהם: פמ"ג תנא, א"א ל; מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק פסח ח"א פ, ז; אג"מ יו"ד א, ס. ויש שכתבו להקל באותו חום שבו הכלי בלע את האיסור, ומהם: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמנינו. אולם כיוון שלדעת רבים חמץ נחשב 'היתרא בלע', שאפילו הגעלה מועילה לו, בשעת הצורך אפשר להורות כדעת המקילים בליבון כפי חום השימוש בחמץ. ק"ו לאחר יממה שאז הטעם שבכלי נפגם, והולכים בספקות אחר המקילים. בנוסף, כיוון שכלי המתכת מתנקים כיום היטב בעזרת הסבון, אין חשש לטעם איסור, וחיוב ההכשרה הוא כפי השימוש האסור (פנה"ל כשרות לב, ז-ח). ובשאר איסורים שאין את סברת 'היתרא בלע', רק בהפסד מרובה אפשר להקל (פנה"ל כשרות לג, ו).

לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא כאשר מבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש – ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשיר בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א תנא, ד). עוד תועלת בליבון קל, שהוא מועיל לחריצים שקשה לנקותם וההגעלה אינה מכשירה אותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לנקותם עם סבון ולפגום את התקוע בחריצים מהיות ראוי למאכל כלב. ←

עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה 70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן