קבעה הכנסת בחוק, כי בכ”ז בניסן יתקיים “יום זיכרון לשואה ולגבורה”, “להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם”. “תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום”. שתי דקות הדומיה מתקיימות בשעה עשר בבוקר, וסביבן נערכים הטכסים.
אולם שלא כיום הזיכרון לחיילי צה”ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ”ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שככלל, חודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו”ע או”ח תכט, ב), שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור, ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים, ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ”ב תכט, ח). כמו כן, רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. על פי כל זה, ראוי היה שלא לקבוע בחודש ניסן יום של אבל וזיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה. וכל זמן שלא החליטו חכמים שנכון לקבוע יום אבל מיוחד לשואה, ראוי להתאבל על קדושי השואה בימי הצומות שנקבעו על החורבן. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה ולא נודע יום פטירתם.
אמנם יש גם מעלה בקביעת יום הזיכרון לשואה בחודש ניסן, שמתוך אופיו של חודש ניסן שחל בימי האביב והצמיחה, ובו עם ישראל יצא לחירות, ניתן לקבוע את צביונו של יום הזיכרון לשואה כיום שבו נעסוק בטיפוח העם והמשפחה לעילוי נשמת הקדושים. בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ” (שמות א, יב). לפיכך ראוי שביום זה אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה, והמורים ידברו על האחריות הגדולה שמוטלת עלינו, עם שרידי חרב – לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי.
וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות, אלא ביטוי של תקומה והתחדשות המתאים לחודש ניסן. ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור.
