צוותה התורה שלא ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן, שנאמר (ויקרא יט, יט): “אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”. וכן נאמר (דברים כב, יא): “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו”.
צמר הוא הגדל על המין שנקרא ‘כבש’, שהזכרים שלו נקראים אילים והנקבות רחלים. אבל הגדל על שאר בעלי חיים אינו בכלל האיסור, כי אינו נקרא סתם ‘צמר’ אלא יש לו שם לוואי. לפיכך אין איסור ב’צמר גמלים’, ‘צמר עיזים’ (כגון קשמיר), ‘צמר ארנבות’ (כגון אנגורה), ו’צמר אלפקות’. בפועל, מימי קדם ועד ימינו, רוב הצמר המיוצר בעולם הוא מכבשים, מפני שבטבעם הם מגדלים צמר רב ומשובח, והם נוחים לגידול על ידי בני אדם.
פשתן הוא צמח בעל גבעול יחיד ארוך, ובתוך גבעולו ישנם סיבים שמהם ניתן לעשות חוטים חזקים, ובעיבוד מיוחד ניתן לטוות מהם חוטים עדינים לאריגת בגדים לבנים נאים. האיסור חל על פשתן ולא על חוטים מצמחים אחרים, כגון קנבוס וכותנה. בעבר הבגדים הנפוצים היו מצמר או מפשתן, עד שיש סוברים שכאשר התורה אומרת ‘בגד’ מבלי לפרט, כוונתה לבגד שעשוי מצמר או מפשתים (מנחות לט, ב).
איסור שעטנז הוא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן, אבל אין איסור ללבוש שני בגדים אחד מצמר ואחד מפשתים, לפיכך מותר ללבוש מכנסי צמר וחולצת פשתן. וכן מותר ללבוש חלוק מצמר ולחגור אותו בחגורת פשתן, שכל עוד אין חיבור של תפירה או קשר קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן – אין איסור (להלן ו).
האיסור הוא ללבוש בגדים שיש בהם צמר ופשתן, אבל אין איסור לעשות בד שעטנז כדי לתלות על הקיר לשם נוי או כדי שישמש פרוכת לארון הקודש או כדי להכין ממנו ארנק בד או אוהל. וכן מותר לעשות מבד שעטנז תכריכים למת, שהמת פטור מהמצוות. וכן מותר לייצר בגד שעטנז עבור גויים, ובתנאי שאין חשש שהבגד יגיע ליהודי שיטעה ללובשו.
