בתחילת ההלוויה האבלים עומדים ומברכים את ברכת ‘דיין האמת’ וקורעים את חולצתם קרע של כשמונה ס”מ, ועל ההורים קורעים יותר – עד מקום הלב. תחילת הקריעה על ידי סכין וההמשך בידיים. אנשי ‘חברה קדישא’ מסייעים בתחילת הקריעה בסכין, אולם רצוי שהאבל ימשיך לקרוע בעצמו את בגדו. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר. במשך כל ימי השבעה האבלים לובשים את הבגד הקרוע, ורק לקראת השינה יוכלו ללבוש כותנת לילה לא קרועה.
אם הבגד הקרוע התלכלך והאבל רוצה להחליפו, עליו לקרוע את הבגד שילבש, שכל חולצה שילבש במשך השבעה צריכה קריעה.
מי שהיה לבוש לפני ההלוויה בבגד יקר, רשאי להחליפו לקראת ההלוויה, שכן מתאים לבוא להלוויה בבגד רגיל, וכך גם לא יצטרך לקרוע את בגדו היקר.
ראוי היה שגם כל הרואים את המת בשעה שנשמתו יוצאת ממנו יקרעו את בגדיהם, אלא שלא נהגו בזה, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים יחששו לשהות במחיצת חולים שנוטים למות.[2]
