נצטווינו בתורה (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". וכן נאמר (שם כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". שתי אפשרויות של משכב ישנן עם אשה, כדרכה ושלא כדרכה, שנאמר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. שלא כדרכה היינו במקום הרעי (פי הטבעת), וזה מה שהזהירה התורה בזכר, שלא יבעל את חברו בפי הטבעת. ומשעה שהיתה 'העראה', היינו שהעטרה שבראש האיבר נכנסה לתוך פי הטבעת, עברו שניהם באיסור תורה, למרות שלא כל האיבר נכנס לאותו מקום ולמרות שלא יצאה ממנו שכבת זרע. וזאת בתנאי שהאיבר היה בקישוי (יבמות נה, ב; רמב"ם איסורי ביאה א, י; לט"ז איסור התורה גם במקצת עטרה; ולנו"ב אה"ע ב, כג, בכל העטרה).
וכל כך חמור איסור זה, עד שהעוברים עליו נענשים במיתת סקילה, שכל מקום שנאמר דְּמֵיהֶם בָּם פירושו סקילה (סנהדרין נד, א; רמב"ם שם א, ו). והעונש הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, בפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו ייענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם. בפועל אין כמעט מי שמעיז לבצע חטאים שחייבים עליהם מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. לכן, ההוצאה להורג בבית הדין היתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים, שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים, נקראת 'חובלנית' (משנה מכות א, י). נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, והרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.
עוון משכב זכור נחשב חמור במיוחד, שכן מתוך ארבע מיתות בית דין, סקילה היא החמורה ביותר. בין שאר חטאי גילוי עריות שעונשם סקילה: הבא על אימו או על אשת אביו, והבא על אשת בנו הנקראת כלתו, והשוכב עם בהמה או חיה, וכן אשה ששכבה עם בהמה או חיה (רמב"ם איסורי ביאה א, ד). והחוטאים בזה במזיד בלא עדים, נענשים בידי שמיים בכרת.
מעבר למעשה האסור, כבר למדנו שהתורה אסרה גם להרהר בביצוע חטא של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פירשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (כמבואר בהלכה ו). בנוסף לכך, מי שהקשר עם גבר אחר מגרה את יצרו, צריך להיזהר שלא להגיע מתוך כך להוצאת זרע לבטלה, שלדעת רבים מהפוסקים אסורה מהתורה (כמבואר בהערה 1). וכן לא יתקשר עם חבר כדי לגרות את עצמו, שכן בכך שהוא גורם לעצמו קישוי הוא עובר באיסור חכמים (נדה יג, ב). אלא ינהג עם חבריו באופן רגיל, כדרך שאר החברים, וישתדל להימנע מקישוי.
