אנשים שלוקים בפיגור שכלי או בעיה נפשית, שאינה מאפשרת להם ליטול אחריות על הטיפול בילדים, פטורים מקיום מצוות פרו ורבו. ואפשר ללמוד זאת מכך שמצוות הנישואין נדחתה עד אשר יעצב האיש את תפישת עולמו ותהיה בידו היכולת לפרנס את משפחתו (לעיל ה, ז; ה, ט). ומי שאינו מסוגל ליטול אחריות על הטיפול בילדיו, אפילו ברמה פחותה, אינו חייב במצווה.
וגם כאשר יש בידם אפשרות להתחתן, עליהם למנוע היריון. והדרך הקלה לכך על ידי התקן תוך רחמי.[5]
[5]. במנחת שלמה ח”ג קג, ב, כתב שמי שאינו יכול לגדל את ילדיו פטור מהמצווה, ואינו דומה למי שחציו עבד וחציו בן חורין או ממזר, שהם בריאים בנפשם. ואם איש כזה מבקש עזרה כדי שיוכל להוליד עם אשתו, צריכים לומר לו שהוא אנוס ופטור, הואיל ואינו יכול לטפל בילדים. ונלענ”ד שהואיל וחובת מצוות פרו ורבו אינה מוטלת עליהם, חובה שימנעו היריון, כדי שלא להוליד ילד למשפחה שבה לא יוכל לקבל טיפול ראוי. וכעצה טובה כתבתי שימנעו על ידי התקן תוך רחמי, כי בדרך זו המניעה קבועה בלא שיצטרכו לזכור לעשות לשם כך דבר. ואם יש שם סבא או סבתא שמסוגלים ליטול אחריות מלאה על הטיפול בילד ומבקשים שיולידו – אין חובה למנוע היריון.
