יז – מדינת ישראל כיום

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-12-17/

מעמדם של כל השטחים שבשליטת מדינת ישראל הוא כמעמד תחום עולי בבל, שיסוד חיוב כל המצוות הציבוריות התלויות בארץ חל בהם מהתורה. וגם השטחים שבתחום עולי מצרים, שבימי בית המקדש השני יסוד חיובם היה מדברי חכמים, אם הם בשליטת ישראל, יסוד חיובם מהתורה כדין גבול עולי בבל. שכן למדנו, שהקדושה השנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא – קידשה את הארץ לכל הדורות, שנאמר (דברים ל, ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ…" אמרו חכמים, ירושה ראשונה ושנייה יש להם ולא שלישית. כלומר, יצטרכו לקדש את הארץ בראשונה בימי יהושע, ובשנית בימי עזרא, אבל לא בשלישית. מזה למדו, שגם לאחר חורבן בית המקדש השני – קדושת הארץ למצוותיה לא בטלה (יבמות פב, ב; רמב"ם תרומות א, ה; לעיל ז). ואף שבזמן בית המקדש השני, רק התחום שבו התיישבו עולי בבל התקדש מהתורה, כיוון שלמדנו שאין עוד קדושה שלישית, הרי שכאשר גבול ההתיישבות היהודית יתרחב, גם הקדושה תתרחב עמו. וכפי שהיה בזמן בית המקדש השני, שבתחילה רק האזור שסביב לירושלים התקדש, כי רק בו היתה התיישבות יהודית, וככל שההתיישבות התרחבה גם הקדושה התפשטה עימה. ואף לאחר חורבן בית המקדש, לא פקעה הקדושה מגבול ההתיישבות של עולי בבל. וכן לימינו, הקדושה הקובעת את חיוב המצוות התלויות בארץ חלה על כל המקומות שתחת שלטון ישראל.

וגם לסוברים שקדושה שנייה בטלה עם חורבן בית המקדש השני, הריבונות של מדינת ישראל בשם כלל ישראל על שטחי ארץ ישראל, מחילה עליהם את הקדושה הקובעת את חיוב המצוות מהתורה. וכפי שכתב הרמב"ם (תרומות א, ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". וכתב עוד (מלכים ה, ו): "כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין – הרי זה כיבוש רבים, והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר". והורה מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן קמד), שכאשר אין מלך, סמכות המלך עוברת לכלל האומה, וכל אשר עושים בשם עם ישראל, יש לו תוקף מלא. והיהודים שגרים בארץ הם המייצגים את האומה (הוריות ג, א).[20]

לפיכך, כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם אין נכון להפריש מפירות שגדלים בשטחים שתחת שלטון מדינות אחרות על פירות הגדלים במדינת ישראל, וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים.

כאשר רוב ישראל ישבו בארץ, לכל הדעות חיוב תרומות ומעשרות יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (עי' פנה"ל שביעית ויובל יא, ג-ד, על מספר היהודים בעולם). [21]


[20]. לדעת רמב"ם (תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז), וכן מוסכם על הפוסקים האחרונים, קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן לא יצטרכו עוד לקדש את ארץ ישראל קדושה שלישית. לפי זה, כאשר ישראל כובשים נחלות בארץ לכל מרחביה עד נהר פרת ומתיישבים בהן, חיוב התורה מתפשט עליהן. כי קדושה שלישית לא תהיה, הרי שאותה הקדושה שהתקדש שטח עולי בבל, מתפשטת לכל השטחים שבשליטת עם ישראל. (אמנם מסיבה צדדית, שאין רוב יושביה עליה, תרו"מ ושביעית חלים כיום מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהלכות יא, יד).

ויש ראשונים שסוברים שקדושה שנייה התבטלה, והארץ תתקדש בשלישית (רשב"א, ר"ן, ריטב"א, תרומה, כמובא לעיל בהלכה ז, והלכה יא, והערה 8). ואף לשיטתם, על ידי ההתיישבות הארץ מתקדשת, ק"ו על ידי התיישבות וריבונות. וכ"כ בהל' ארץ ישראל ט-י המיוחסים לטור: "לפי דעתי, לא בעיא קידוש מקום מכל מה שכבשו עולי מצרים, ואפילו היום אם תהיה עיר אחת בארץ ישראל מיוחדת לדירת ישראל והשדות מיוחדות לישראל ולא יהיה עליהן אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה, זו היא קדושתה וחייב במעשר דאורייתא". וכ"כ מהרי"ט (א, כה) שגם בקדושה שנייה לא היה צריך קידוש בפה, אלא ההתקדשות היתה על ידי ההתיישבות. ולרדב"ז (תרומות א, ה), קדושה ראשונה התקדשה על ידי כיבוש, ובשנייה שלא היה כיבוש, הוצרכו לקדש בפה על ידי עזרא ובית דינו. ואם כן כיום, שכבשנו את הארץ, אין צורך בקידוש בפה.

ויש מקשים ממה שלמדנו ברמב"ם (מלכים ה, ו), שהמלך צריך לכבוש את הארץ על פי בית הדין (משמע שהכוונה לבית הדין הגדול שדייניו סמוכים), וצה"ל לא כבש על פי בית הדין. אלא שכל מה שצריך בית דין הוא כדי להחליט על יציאה למלחמת רשות, לכבוש שטחים שאין בהם הכרח. אבל כאשר ישראל מותקפים, לכל הדעות ישנה מצווה מהתורה לצאת למלחמת התגוננות (רמב"ם שם, א), וכל מה שכובשים במלחמה זו, נעשה במסגרת מלחמת מצווה. וכ"כ הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658). ואף שאין רוב ישראל בארץ, למדנו בהוריות (ג, א), שהיושבים בארץ נחשבים ככלל ישראל, וממילא מה שהם כובשים מתקדש. וכ"כ הרב גורן שם. ועוד שהואיל והכיבוש של צה"ל נעשה עבור כלל ישראל, שכל יהודי העולם זכאים לעלות לארץ, הרי שהוא נעשה בשם כלל ישראל. יתר על כן כתב המבי"ט (קרית ספר תרומות א) לגבי גבול עולי מצרים, שאין צורך ברוב ישראל כדי לחזור לקדשו.

לגבי אילת התעורר דיון נוסף, מפני שלרוב הדעות, היא מחוץ לגבול עולי מצרים, שכן היא מדרום לגבול פרשת מסעי, ואזי יש סוברים ששלטון ישראל אינו מועיל לקדשה, מפני שאף שהיא בגבולות הארץ הרחבים (פנה"ל העם והארץ ליקוטים ג, יד), אי אפשר לקדש אותה לפני סיום כיבוש גבולות פרשת מסעי (ארץ חמדה ח"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח"ג א, ד. וכך משמע מעמדת רבנים מהחוגים החרדים כפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). אולם רבים כתבו שהריבונות על אילת מועילה, וכן נראה מכמה טעמים: א) מפני שאמרו חכמים שדוד עשה שלא כדין שיזם את כיבוש סוריה לפני הר הבית, אבל בימינו, כל המלחמות התחילו מהתגוננות וכל הכיבושים נעשו לצורך ביטחון והרתעה, ולכן נעשו כדין. ב) אחר שירושלים נתקדשה בקדושה ראשונה לעולם, והארץ נתקדשה בקדושה שנייה לעולם (לרמב"ם וכל האחרונים), אין עוד צורך ללכת לפי הסדר, וכל מקום שכובשים מתקדש (הרב גורן).
ג) יש אומרים שרק את עמי כנען היה צריך לכבוש תחילה, אבל כיום שאבד זכרם, אין צורך להקדים תחילה את כיבוש מקומם (שאילת דוד קונטרס החידושים בענייני שביעית). ד) יש סוברים שבאמת כל הנגב עד אילת הוא בתחום עולי מצרים, שכן מלכות שלמה התפשטה עד לשם, ואולי אף היה בגבול פרשת מסעי, שכן יש סוברים ש'מעלה עקרבים' הוא עקבה שסמוכה לאילת (רס"ג, הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו). ויש אומרים שגבול עולי מצרים מתפשט על כל ארץ ישראל, מנהר מצרים ועד נהר פרת, ואילת בכלל זה (הרב ישראל אריאל, אוצר ארץ ישראל ה, ל). על פי הסברות הללו ועוד סברות נוספות, דין השטחים שבריבונות ישראל עד אילת כדין 'גבול עולי בבל'. וכן כתבו רבים למעשה, ומהם: הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658; 'אמונת עתיך' 50); ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני (אור המזרח כב); הרב אריה שטרן ('אמונת עתיך' 50); הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית פרק יא, 6); הרב זולדן ('מלכות יהודה וישראל' סי' כד); הרב נחמיה ראטה (אור הנר ב).

[21]. כעיקרון, יסוד החיוב במצוות הציבוריות התלויות בארץ בגבול עולי בבל מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדברי חכמים (לעיל הלכה ח). אמנם לגבי דרגת חיוב תרו"מ בזמן הזה נאמרו שלוש דעות: א) בימי בית המקדש השני בגבול עולי בבל היו חייבים בתרו"מ מהתורה, ואחר שנחרב בית המקדש נעשה החיוב מדברי חכמים (רשב"א, ר"ן, ריטב"א ותרומה). ולפי מה שלמדנו בהערה הקודמת, לדעה זו החיוב כיום בכל המקומות שתחת שלטון ישראל מהתורה. ב) גם לאחר חורבן הבית נשאר החיוב בגבול עולי בבל מהתורה (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). וגם לדעה זו החיוב כיום מהתורה מתפשט לכל השטחים שתחת שלטון ישראל. ג) לרמב"ם (תרומות א, ה; כו), אף שיסוד החיוב בגבול עולי בבל מהתורה, כל זמן שאין רוב ישראל בארץ, החיוב בפועל מדברי חכמים. וזו השיטה המקובלת להלכה (לעיל הלכה יא).

הרי שעד הקמת המדינה, רק לדעה השנייה, בגבול עולי בבל החיוב היה מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדרבנן, אולם לדעה הראשונה וכן לדעה השלישית, שהתקבלה להלכה, לפני הקמת המדינה החיוב בכל השטחים היה מדרבנן, וממילא אפשר היה להפריש מפירות של זה על זה. ואמנם יש שהסתפקו לפי השיטה שהתקבלה להלכה, שאולי לכתחילה אין להפריש מגבול עולי בבל שחיובו לרמב"ם מדרבנן אחד (שאין רוב יושביה עליה), על גבול עולי מצרים שחיובו משני דרבנן (שגם לא נתקדש בימי עזרא), (מלבושי יו"ט חובת הקרקע סי' יז. והרב טיקוצ'ינסקי בהל' ארץ ישראל ח"ב ח, ד, החמיר, ותורת הארץ א, ח, הקל). ויש אומרים שלעניין דרגת החיוב בארץ, גם שני דרבנן נחשבים כאחד (חזו"א שביעית ג, לד, ב). ובכל אופן הכל מודים שבדיעבד אם הפריש מזה על זה יצא, כמבואר לעיל ט, 3.

אמנם לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מכל המקומות שתחת שלטונה יש להפריש תרו"מ בברכה, ובכלל זה גם המקומות שהיו בגבול עולי מצרים, וגם הערים שהיו בידי נוכרים. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, שכיבוש הארץ על ידי ישראל מחיל עליה את קדושת המצוות הציבוריות התלויות בארץ מהתורה. אלא שלרמב"ם, וכך נפסק להלכה על פי האחרונים, תרו"מ מדרבנן הואיל ואין רוב יושביה עליה.

ויש מתעקשים לטעון ששלטון ישראל אינו משנה את מעמד השטחים (עי' משפטי ארץ ג, ו-ז). ואף שהם טועים, מ"מ כפי שלמדנו, גם לפני שקמה מדינת ישראל, דעת רוה"פ למעשה שתוקף החיוב במצוות תרו"מ מדברי חכמים שווה בכל השטחים שבגבול עולי בבל ועולי מצרים. ורק לעניין דמאי יש הבדל, שהוא חל בגבול עולי בבל ולא בגבול עולי מצרים. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ותוס'-הרא"ש. וכן דעת רמב"ם, ורק לעניין הערים הנוכריות דעתו שפטרו אותן חכמים לגמרי מתרו"מ. ואף שבדרך כלל פוסקים כרמב"ם, כיוון שיש ספק מסוים על מקומן המדויק של הערים הנוכריות, ולרוב הראשונים צריך להפריש מהן תרו"מ, נהגו להפריש מהן תרו"מ בלא ברכה (כמבואר לעיל הערה 14). אבל כיום לאחר הקמת המדינה, גם המתעקשים לפקפק בתוקף חיוב כל המקומות כדין עולי בבל, לכל הפחות יוכלו ללכת על פי דעת הסוברים שדין הערים הנוכריות היה תמיד כדין עולי מצרים, ולהפריש מהן תרו"מ בברכה. ורק לגבי דרום הערבה, לפי הסוברים שהוא מחוץ לגבול עולי מצרים, אין חיוב תרו"מ. אמנם כיוון שכבר למדנו שיש סוברים שאף אילת בגבול עולי מצרים, גם לפני הקמת המדינה אם הפרישו מזה על זה, בדיעבד יצאו, הואיל וספק דרבנן לקולא. ק"ו כיום לאחר הקמת המדינה שדין אילת נעשה כשאר הארץ, מפני שהעיקר להלכה שכל מקום שתחת שלטון ישראל חייב בתרו"מ במדרגת גבול עולי בבל, כמבואר בהערה הקודמת. ונראה שגם שטחי סיני שהיו בשלטון ישראל התחייבו בתרו"מ במדרגת גבול עולי בבל, אולם לאחר הנסיגה, חזרו למצבם הראשון. וכפי שהיה במלכות חשמונאי (לעיל הערה 9), שבשטחים שנכבשו ולא יושבו, לא נותרה קדושה שנייה לאחר החורבן השני. שכן הקדושה השלמה חלה לתמיד אחר שהמקום מתקדש בשני חלקי המצווה – כיבוש והתיישבות מלאה.

אמנם אין להפריש תרו"מ משטחים שבשליטת מדינת ישראל על שטחים שבשליטת מדינת ירדן או מצרים, הואיל ולשיטת הרשב"א ודעימיה (הסוברים שקדושה שנייה בטלה בעת החורבן השני וחזרה בעת הקמת המדינה, כמוזכר בתחילת ההערה), יסוד החיוב במדינת ישראל מהתורה, ובעבר הירדן מדרבנן. ואם מדובר על שטחים בעבר הירדן שמחוץ לגבול עולי בבל, גם לשיטת הראב"ד ודעימיה (שסוברים שקדושה שנייה לא בטלה), חיובם מדרבנן. אמנם בדיעבד אם הפרישו יצאו, שכן לרמב"ם ורוה"פ, כל שטחי הארץ חיובם מדרבנן (במשפטי ארץ ג, ח, לא חש לשיטות הרשב"א ודעימיה, והראב"ד ודעימיה, והתיר להפריש מעבר הירדן על מדינת ישראל).

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן