כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור, שנאמר (ויקרא יא, ט-יא): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ" (וכן בדברים יד, ט-י).
הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. קשקשים הם הציפוי הגדל על עור הדג ומשמש לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. די שיהיה לדג סנפיר אחד וקשקש אחד כדי שנדע שהוא כשר (חולין נט, א; שו"ע פג, א), ובתנאי שנדע בוודאות שהקשקש היה מחובר לגופו ולא נשר מדג אחר ונדבק בו (ש"ך פג, א).
אמרו חכמים, כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע (חולין סו, ב; שו"ע פג, ג).
יש דגים שכשהם צעירים אין להם קשקשים ולאחר זמן הם גדלים, ויש דגים שבצעירותם יש להם קשקשים ואחר כך הם נושרים, ויש דגים שקשקשיהם נופלים מהם בעת שמעלים אותם מהים, וכל הדגים הללו כשרים, שכל דג שיש לו קשקשים במשך זמן מסוים, הוא דג טהור (חולין סו, א; שו"ע פג, א).
היו הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר. לפעמים מפני דקותם וצבעו של הדג קשה לראותם עליו, ואפשר לכרוך את הדג בבגד ולאחר מכן לבדוק את הבגד, אם יימצא עליו קשקש – הדג טהור (ע"ז לט, א; שו"ע פג, ב).
מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים, אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו (עי' בהרחבות).
דגים אינם צריכים שחיטה, ואין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו' (רמ"א יג, א). ומשום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב).
