עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר (דברים יד, ד-ה): "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה-כְשָׂבִים וְשֵׂה-עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.
אף שלעניין סימני הטהרה אין הבדל בין בהמות לחיות וכולן כשרות לאכילה, מכל מקום לקרבנות מעלים בהמות בלבד. כהמשך לכך, ישנה מצווה מיוחדת בבהמות, שאסור לאכול את החֵלֶב שלהן, היינו את אותם השומנים שהיו מקטירים מהקרבנות על גבי המזבח. מאידך, ישנה מצווה מיוחדת בחיות ועופות, שצריך לכסות את דמן בעפר לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י).
אמרו חכמים (חולין סג, ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים. אמנם ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.
זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, הואיל והם מינים מבויתים, ולכן לא נשתכחה המסורת שלהם. הראשון הוא שׁוֹר, ובאופן מפורט קוראים לזכר שור ופר, לנקבה פרה, לצעירים עגלים, ולמשפחה כולה בקר. ויש מהם גזעים רבים, ומהם: דמשקאית, הולשטיין, הרפורד וברהמה. המין השני שֵׂה-כְשָׂבִים, או כבשים. לזכר קוראים אַיִל, לנקבה רחל, ולצעירים טלה וטליה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: האליה, מרינו ואוואסי. המין השלישי שֵׂה-עִזִּים, או עיזים. לזכר קוראים תיש ושעיר, לנקבה עז ושעירה, ולצעירים גדי וגדיה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: בלאדי ואלפיני. לשתי משפחות הכבשים והעיזים קוראים צאן.
זהות שבעת מיני החיות שגדלות בר נשתכחה ברבות השנים והגלויות, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם למעשה, כיוון שסימני הטהרה בבהמות ובחיות ברורים, כל חיה שיש לה סימני טהרה אלו – מותרת לאכילה. וכן נפסק להלכה לגבי הז'בו (קול מבשר א, ט).
על פי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה' תת סדרה 'מעלי גרה'. אמנם למעשה, כדי להכשיר מין מסוים, צריכים מומחים יראי שמיים לבדוק היטב את סימניו, ואם יימצאו טהורים, המין כשר.[1]
אייל אדום: יש שאסרו אותו הואיל ויש לו בלסת העליונה כעין ניבים, ולדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים כמו שיניים בלסת העליונה הם סימן טומאה. וכן הורו הרב עמאר, והרב משאש והרב וואזנר (שו"ת באר מרים י-יד). אולם למדנו בחולין נט, א, שאם מוצאים בהמה שפיה כרות, ניתן לבדוק את רגליה, שאם היא מפריסה פרסה ושוסעת שסע בידוע שהיא טהורה, ובתנאי שיכיר את החזיר, שהוא היחיד שיש לו סימני טהרה ברגליים, אך כיוון שאינו מעלה גרה הוא טמא. אם כן, יוצא שאם היו מוצאים אייל אדום שפיו כרות, היו מכשירים אותו, הרי שהוא כשר. וגם לדעה השנייה בשו"ע אפשר לומר, שרק ניבים שהם שיניים חזקות שמצופות אמייל ואינן נשחקות עם הזמן מהוות סימן טומאה, אבל השיניים שיש לאייל האדום קטנות ונשחקות, הרי שאינן ניבים. ויש לו גם את כל שאר סימני הטהרה ואף חלבו מתגבן. וכן נהגו להתיר באירופה ובאמריקה איילים שיש להם שיניים במקום הניבים כדוגמת האייל האדום ולא קם מי שיפקפק על כך. ועוד שהאייל האדום יכול להזדווג עם שאר האיילים, וזה סימן שהוא מבני אותו המין, כפי שכתב הרב ד"ר לווינגר, וכמבואר בהרחבות.
חלוקת המינים: ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו לפי זווית מבט מסוימת. לפי כמה חוקרים זיהוי המינים הטהורים הוא כך: היַחְמוּר הוא משפחת הבובלים; האַקּוֹ הוא משפחת היעלים; דִישֹׁן הוא משפחת הראמים; תְאוֹ הוא ממשפחת הפרים; ולרס"ג זֶמֶר הוא ג'ירפה.
לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכו'), המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים, והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.
כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק מין שיש לו מספר אצבעות זוגי יתכן שפרסתו תהיה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים. סדרת ה'טורפים', הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים. סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות לא-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.
נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'. אכן כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' תת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים (אמנם החלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות ולכן אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים).
כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' תת-סדרה 'מעלי גרה' שכאמור, כל המינים שבהן טהורים: פריים (משמעות שמם הלטיני: נבובי הקרניים), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים. השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים.
