שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות, שנאמר (ויקרא יא, ב-ג): "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".
הסימן הראשון: מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת. פַּרְסָה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה, שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידה היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת פירושו, שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.
הסימן השני: מַעֲלַת גֵּרָה. למינים הטהורים שאוכלים עשב, שעיכולו קשה וממושך, ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.
לארבעה מינים יש סימן אחד שבו הם דומים למינים הטהורים, אבל כיוון שאין להם את שני סימני הטהרה – הם טמאים, והם: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. שנאמר (ויקרא יא, ד-ו): "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה". שלושה מהם מעלים גרה אבל אין להם פרסה שסועה, שנאמר: "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִיא לָכֶם". אמנם בפועל הארנבת והשפן אינם מעלים גרה במובן המקובל, אולם כיוון שפיהם נראה כעסוק תמיד בלעיסה כדוגמת מעלי הגרה, והארנבת אוכלת את צואתה ונראית כמעלת גרה, לפיכך כתבה התורה שהם טמאים הואיל ואינם מפריסי פרסה (רד"צ הופמן שם). החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, ולכן הוא טמא, שנאמר (שם ז): "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".
עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה. סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם גם לערוד סימן זה והוא טמא (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החָלָב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א). עוד סימן הוזכר, שכל שיש לו קרניים סימן שהוא טהור, אולם סימן זה אינו מוסכם על הכל כסימן מובהק (נדה נא, ב; חולין נט, א-ב, תוס' 'אלו').
ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל והעשב קשה לעיכול מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם לרוץ בהרים ולטפס על סלעים, כדי למצוא עשב, לאוכלו במהירות ולברוח בזריזות מחיות הטרף למקום שבו יוכלו ללעוס את המזון בנחת. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את זה שהם לא טורפים, ושיניהם נועדו לצורך לעיסת העשב. וכן הקרניים נועדו להגנה ולא להתקפה. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.
