כאשר ישנה מסורת ברורה לעדה אחת על עוף מסוים שהוא טהור, יכולות שאר העדות לסמוך על המסורת שלה. ובתנאי שמסורת אותה עדה ידועה כאמינה, והטעם שרק אצלם מסורת טהרת עוף זה נשמרה, מפני שרק במקומם עוף זה היה מצוי בכל השנים.
אבל אם לבני העדות שלא נהגו לאכול את אותו העוף היתה סיבה לאוסרו, כגון שסימניו מעוררים ספק, או שסברו שבני אותה עדה שנהגו לאוכלו לא היו מדקדקים מספיק בהעברת המסורות, או מפני שאותו עוף דומה לעופות טמאים, ואם יאכלו אותו יש חשש שיטעו ויאכלו גם עופות טמאים, עליהם להמשיך במנהגם שלא לאכול את אותו העוף (ש"ך פב, יא, עפ"י רא"ש ורשב"א). אמנם בני אותה עדה שנהגו לאוכלו, כל זמן שנהגו כך בהסכמת רבניהם, רשאים להמשיך במנהגם.
לגבי 'תרנגול-הודו', היו שעוררו שאלה, הרי הוסכם להלכה שרק עוף שיש לגביו מסורת מתקופת המשנה שהוא טהור נאכל, ואילו מוצאו של 'תרנגול-הודו' מיבשת אמריקה, שהתגלתה בשנת ה'רנב (1492), הרי שאין לגביו מסורת שהוא טהור. ולמרות שיש לו את כל סימני הטהרה שמנו חכמים, היו רבנים שלא רצו לאוכלו מפני שאין לגביו מסורת. אולם למעשה נפסק שהוא טהור, וכן נוהגים ישראל לאוכלו (כנה"ג יו"ד פב, כז). כפי הנראה הרבנים הראשונים שראוהו סברו שאינו נחשב מין חדש, אלא גזע נוסף של תרנגול, ולכן אין צורך שתהיה לגביו מסורת. ואמנם יתכן שאם שאלה זו היתה באה בפני רבנים אחרים, היו נוטים להחמיר ולהחשיבו כמין נפרד שצריך לגביו מסורת מיוחדת. אבל כיוון שהרבנים הראשונים שראו אותו הורו להיתר והוראתם פשטה בקהילות רבות, מותר לכל ישראל לאוכלו. ויש אומרים שאין לאסור תרנגול הודו, מפני שרק עוף נדיר אין מתירים על סמך סימנים אלא צריך מסורת להתירו, מפני שיש חשש שמא הוא לפעמים דורס בעלי חיים בציפורניו, וכיוון שאינו מצוי בינינו עדיין לא ראינו זאת. אבל כאשר מדובר בעוף שנמצא אצלנו לאלפים, וידוע לכל שאינו דורס, אפשר לאוכלו על פי הסימנים שמנו חכמים (ערוגות הבושם טז; משיב דבר ב, כב).
