ח – חגבים

פורסם בקטגוריה יז - כשרות בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-17-08/

בכלל שרץ העוף האסור באכילה כלולים כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. מבין החגבים, שהתכונה האופיינית להם שהם מנתרים על הארץ, יש מינים שהם טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כ-כא): "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ".

מהתורה למדנו שני סימני טהרה לחגבים: א) שיש להם שני זוגות רגליים רגילות. ב) כרעיים – זוג רגליים שלישי גדול ומוגבה, שנועד לניתור. הוסיפו חכמים על פי המסורת שני סימנים: ג) שיש להם ארבע כנפיים. ד) כנפיהם מכסות את רוב גופם (חולין נט, א).

גם אם עדיין לא צמחו לחגב סימנים אלו, אם הם עתידים לצמוח עליו, הרי זה מין טהור שמותר לאוכלו.[2]

בתורה נזכרו ארבעה מינים טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כב): "אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ". למדו חכמים שלכל אחד מהארבעה יש מין נלווה, הנלווה לאַרְבֶּה הוא ציפורת הכרמים, הנלווה לסָּלְעָם – יוחנה ירושלמית, הנלווה לחַרְגֹּל – ערצוביא, והנלווה לחָגָב – רזבנית (חולין סה, א; רמב"ם מאכלות אסורות א, כב).[3]

חגבים כדגים אינם צריכים שחיטה, וגם אין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו', וגם משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ואפילו להעבירו ליד הפה כעומד לנגוס בו אסור, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לעשות דבר מאוס (שבת צ, ב; רמ"א יג, א).

יש אומרים ששמם הכללי של כל המינים הטהורים 'חגב', וכל מין שיש לו סימני טהרה אבל שמו הכללי אינו חגב – טמא ואסור לאוכלו (ריב"ם, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, כדעת ר' יוסי). לכן אין אוכלים כיום חגבים על פי סימני הטהרה בלבד, אלא צריך שגם תהיה מסורת ששמו חגב (שו"ע פה, א). ואם יש מסורת על מין מסוים שהוא טהור, בידוע ששמו חגב.

בדורות האחרונים מסורת ההיתר הועברה בתימן ומרוקו, שם מצויים החגבים. החגב המותר לפי המסורת, הוא המין הנקרא ארבה על זניו השונים, שלעיתים מתקבץ בלהקות עצומות ומחסל את כל הצומח.[4]


[2]. בויקרא יא, כא, כתוב: "אֲשֶׁר לא כְרָעַיִם", וקוראים: "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם". דרשו חכמים בחולין סה, א: "אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל – מותר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר: אֲשֶׁר לא כְרָעַיִם, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל? אסקרין". וכ"כ הפוסקים ושו"ע פה, א. ואע"פ שבגמרא אמרו זאת לגבי כרעיים, כתב רמב"ם (מאכלות אסורות א, כג), שהוא הדין לכנפיים. וכנה"ג בהגהות הטור, שפ"ד פה, א, כה"ח ב, כתבו שאפילו אין לו את כל ד' הסימנים, אם עתידים לגדול, כשר.

כך הוא תהליך גדילת הארבה: נקבת הארבה מטילה ביצים, מהן בוקע הַיֶּלֶק, שהוא זחל קטן שאוכל את ירק השדה. לאחר שהַיֶּלֶק משיל את עורו וגדל הוא נקרא חָסִיל, על שם היותו מחסל את עשב השדה. גם החָסִיל משיל את עורו ולאחר שהוא גדל יותר הוא נקרא גָּזָם, על שם שהוא גוזם את כל הצומח, והוא ממשיך לגדול עד שמגיע לבגרותו, מגדל כנפיים ונקרא אַרְבֶּה (עפ"י 'הארבה במסורת ישראל' עמ' 126-128 לפרופ' זֹהר עמר). כיוון שהזחל עתיד לגדל כנפיים, גם לפני שגידל אותן הוא כשר לאכילה, אלא שבדרך כלל לא נהגו לאוכלם מפני מיאוס. ועי' בהרחבות יג, ב.

[3]. אותו חגב, מאותה ביצה, יכול להתפתח לשתי צורות שונות: צורת הארבה הבודד וצורת הארבה הלהקתי. שתי הצורות שונות זו מזו באופן קיצוני, אך הן של אותו המין, וכיוון ההתפתחות נקבע לפי הצפיפות, הלחות, הטמפרטורה וזמינות המזון. אולי ציפורת הכרמים שהוא המין הנלווה לארבה, הוא בהופעתו כבודד.

[4]. במשנה נט, א, לאחר הזכרת סימני הטהרה, "אמר ר' יוסי: ושמו חגב". לדעת ריב"ם (תוס' סה, א), מאירי, רא"ש, רמב"ן ורשב"א, ר' יוסי מפרש את דברי תנא קמא והלכה כמותו. וחגב הוא השם הכללי של כל שמונת המינים הטהורים שנזכרו בגמרא (סה, א). לעומת זאת, רי"ף לא הזכיר את דעת ר' יוסי, משמע שהולכים אחר הסימנים בלבד. הרמב"ם (מאכלות אסורות א, כא-כב) הזכיר שמונה שמות, וכתב שמי שאינו בקיא (בשמותיהם) בודק ומכשיר על פי הסימנים. אמנם בפירוש המשנה, דעת רמב"ם כריב"ם, וכ"כ במגיד משנה למעשה. וכ"כ טור ושו"ע פה, א, שחגב כשר רק אם בנוסף לסימניו יש מסורת ששמו חגב. מסורת הכשרות על הסימנים ועל השם נותרה בידי זקני תימן ומרוקו, והוא על מין ה'ארבה', המתרבה בלהקות, שהוא המין הראשון מארבעת מיני החגבים הטהורים שנזכרו בתורה. ונתנו בו סימן שיש כצורת 'ח' על לוחית הגחון שלו. ואף שבני עדות אחרות לא נהגו לאוכלם, מצד הדין הם כשרים לכל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה, ועי' במבואר לעיל בהלכה יא, עפ"י ש"ך פב, יא.

פורסם בקטגוריה יז - כשרות בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן