אמרו חכמים: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי” (יבמות כב, א). כלומר, מבחינה משפטית בעת גיורו הזיקה של הגר לבני משפחתו פוקעת. לכן עונשי המיתה החמורים החלים על החוטאים בגילוי עריות עם קרובי משפחה, אינם חלים עליו. אבל האיסור עצמו נשאר במקומו, שכל הקרובים שהיו אסורים עליו במסגרת שבע מצוות בני נח, נותרים אסורים עליו גם לאחר הגיור. לדוגמה, אח ואחות שהתגיירו, כיוון שהיה אסור להם להתחתן בעודם נוכרים, גם לאחר גיורם אסור להם להתחתן. שלא ייתכן שבעקבות התעלותם לקדושת ישראל, דבר שהיה אסור עליהם בנוכריותם, יהפוך עתה למותר, שאם כן, יהיה בכך חילול השם, שיאמרו: “באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה!”.
נוסף לכך, אסרו חכמים על הגר לשאת קרובת משפחה שלא נאסרה עליו בעודו נוכרי, אם יש חשש שמתוך כך יטעו לחשוב שגם לישראל הדבר מותר. לדוגמה, לנוכרי מותר לשאת את גרושת אחיו, ואילו בישראל הדבר אסור, ואסרו חכמים על הגר לשאת את גרושת אחיו הגר, כדי שלא יטעו לחשוב שגם לישראל הדבר מותר.[9]
איסור ייחוד, לפיו אסור לאיש ואשה זרים להתייחד לבדם, שמא יגיעו לחטא, אינו חל על בני משפחה שהתגיירו. כי אף שמבחינה משפטית הם כנולדים מחדש, היחס הטבעי נשאר כשהיה, וכשם שאין איסור ייחוד לקרובי משפחה יהודים מִדרגה ראשונה, כך גם לגרים אין איסור. לכן שאלת ייחוד הגר עם קרובותיו לא התעוררה כלל אצל הראשונים או האחרונים, ורק בשנת תשמ”א לראשונה נשאל באג”מ אה”ע ד, סד, שמא יש להם איסור ייחוד. והשיב שהגר כנולד לעניינים משפטיים, אבל מבחינת הרְגָשות הטבעיים הם כמשפחה, ולכן אין להם איסור ייחוד. אמנם יש מאחרוני זמנינו, שחידשו חומרה וטענו שהואיל ואמרו חכמים ש”גר שנתגייר כקטן שנולד דמי”, גם טִבעוֹ משתנה (במשנה הלכות יז, לא, החמיר לגמרי. ובשבט הלוי ט, רס; להורות נתן ז, פז, החמירו באיסורי ייחוד מהתורה). ואין לחוש לדבריהם.
