כשישב אדם לאכול את סעודתו, ראוי לו לחשוב על העניים הרעבים, ולפרוס להם מלחמו. וכן מצינו שאברהם אבינו עליו השלום היה מחזר אחר עוברי אורח כדי להכניסם לביתו ולהאכילם ממיטב מאכליו (בראשית יח), שלא רצה לאכול לבד בלא אורחים נזקקים. אמרו חכמים: “גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה” (שבת קכז, א; עי’ ב”מ פו, ב).
וכן מצינו בתורה, שבכל עת שמדובר על שמחת החג וסעודותיו, או על אכילת בשר הקרבנות ואכילת הפירות הקדושים של מעשר שני ונטע רבעי, נצטווינו לשתף בשמחתנו גם את הגר היתום והאלמנה (דברים יב, יב; יד, כט; טז, יד).
אמרו חכמים (ברכות נד, ב; נה, א), המאריך על שולחנו, כדי שעניים רעבים יוכלו להצטרף לסעודתו – מאריכים לו ימיו ושנותיו. עוד אמרו: “כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו”. שכשם שהוא מחיה את העני החשוב כמת, כך הקב”ה יחיה אותו, וכדרך שנאמר (משלי י, ב): “וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת” (זוהר ח”ג רעג, ב). וכאשר ישנם עניים רעבים שעלולים להזדמן לשולחנו, והוא אינו משייר להם כלום, אמרו עליו חכמים (סנהדרין צב, א): “כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם”.
כיום אמנם אין מצויים כל כך עניים שרעבים ללחם, אבל ישנם אנשים שזקוקים ליחס של כבוד וחיבה, ומצווה גדולה להזמינם לסעודה, שגדול כוחה של הסעודה לקרב לבבות ולשמח נדכאים וגלמודים. ואמרו חכמים: גדולה לגימה, היינו סעודה ששותים בה יין המשמח, שמקרבת רחוקים (עי’ סנהדרין קג, ב).
מי שיש לו משרתים, צריך לשים לב, שלאחר שיגישו את המאכלים אף הם יאכלו מכל המאכלים המשובחים. ואם הם מגישים מאכל שיש לו ריח שמעורר תאווה לאוכלו, צריכים לתת להם מיד לטעום ממנו, כדי שלא יצטערו (עי’ כתובות סא, א, שו”ע קסט, א; קע, ג).
ואף לבעלי החיים שלו צריך אדם לדאוג לפני שיאכל, וכפי שאמרו חכמים (גיטין סב, א): “אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו”, שנאמר (דברים יא, טו): “וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ”, ורק אחר כך נאמר “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ”. ואפילו לטעום מעט אסור אם הן רעבות, אבל לשתות מותר (שבות יעקב ג, יג; מ”ב קסז, מ). וכל זה בבעלי חיים מבוייתים שיש לאדם תועלת מהם, ואין להם דרך להשיג את מזונן מלבד מה שהם מקבלים מבעליהן (שאלת יעב”ץ א, יז).
