הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, שפירטה התורה, וכל שאר המתכות בכלל זה. הוסיפו חכמים ותקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון שבזכוכית למתכת, שכשם שאפשר להתיך מתכת ולעשות ממנה כלים חדשים, כך ניתן להתיך כלי זכוכית ולעשות מהם כלים חדשים (ע”ז עה, ב).
אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן, עץ ופלסטיק על סוגיו השונים – פטורים מטבילה. ואף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, אין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.
כלי מתכת המצופים בציפויים שונים, כגון טפלון, אמייל או ציפוי קרמי, חייבים בטבילה בברכה, שעיקרם מתכת. והוא הדין לצלחות קורל, שעיקרן זכוכית.
כלי חרסינה, כלומר כלים שעיקרם חרס ומצופים בציפוי זכוכיתי דקיק, כיוון שהציפוי בטל לחרס – פטורים מטבילה (כנה”ג, חיד”א, שאלת יעב”ץ ויד אפרים).[1]
סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלו מעץ, צריכים טבילה, וצריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שהמרכיב המרכזי בכלי, שבא במגע עם האוכל, עשוי ממתכת או מזכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.
יש סוברים שכלי פלסטיק וניילון חייבים בטבילה בלא ברכה, הואיל וגם אותם ניתן להתיך כמו כלי זכוכית (מנחת יצחק ג, עו-עח). אולם לדעת רובם המכריע של האחרונים, כיוון שחיוב כלי זכוכית מתקנת חכמים, אין להחיל אותה על מה שלא תקנו (מלמד להועיל יו”ד מט; חלקת יעקב ב, קסג, ב; יבי”א ד יו”ד ח; ציץ אליעזר ז, לז; רי”א הנקין). נכון לציין שגם הדמיון שבין כלי זכוכית למתכת רב, שהם חזקים וקשים ויש סוגים שאף ניתן לבשל בהם, ובכלי פלסטיק נכון להיום בדרך כלל אין מבשלים. וכיוון שכך דעת רוב הפוסקים, והדיון הוא במצווה מדברי חכמים, הלכה כמקילים.
כלי חרס שמצופה בזכוכית מבפנים ומבחוץ, חייב בטבילה בברכה (עפ”י שו”ע ורמ”א קכ, א, פר”ח). וכפי הנראה הכוונה לציפוי עבה ולא דקיק כמו בכלי חרסינה ופורצלן שהוסכם על רוב הפוסקים שפטורים מטבילה (כנה”ג, שאלת יעב”ץ, חיד”א שיורי ברכה קכ, ג; יד אפרים א; שולחן גבוה ה; ערך השולחן ג. ולבא”ח ש”ש מטות ז’ יש להחמיר לטובלם בלא ברכה, וכ”כ חוט השני, וטבילת כלים יא, קע).
