נצטוונו (ויקרא יט, יד): “לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוהֶיךָ אֲנִי ה'”. וכן נאמר (דברים כז, יח): “אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ”. בנוסף לאיסור הפשוט, שלא להכשיל עיוור ושלא להפנות אותו לדרכים עקלקלות, פירשו חז”ל שכל מי שאינו מצוי בתחום מסוים נחשב כעיוור באותו התחום, והמטעה אותו עובר על איסור תורה.
למשל, מוכר מוצרי חשמל שמבין ובקיא בטיבם של מוצרים חשמליים, ויודע כי מוצר חשמלי של חברה מסוימת נוטה להתקלקל במהירות. אם כשקונה מבקש ממנו עצה לגבי רכישת אותו מוצר, הוא משבח את המוצר ומסתיר את הפגמים הידועים לו, הרי הוא עובר על איסור מהתורה. וכן מי שעובד בעסקי ביטוח או בנקאות, ובא אליו לקוח לשאול בעצתו, והוא נותן לו תשובה מכשילה, שתגרום שלא יוכל לקבל את התנאים הטובים ביותר, עליו נאמר: “אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ”.
והשתמשה התורה בדוגמה של עיוור, מפני שכל אדם מבין שהכשלת עיוור בדרכו הוא מעשה מרושע, וכך ממש צריך לדעת שהמכשיל את חבירו בעצה רעה, שתגרום לו להפסד או לטרחה רבה, הרי הוא כמכשיל עיוור בדרכו.
ואם זה שנתן את העצה המכשילה גם מרוויח מכך, כגון שמוכר מוצרי החשמל מקבל אחוזי רווח נוספים מאותה החברה כדי שיקדם את מוצריה, הרי שבנוסף לנתינת המכשול גם הונה וגזל את כספו. וכן, אם אותו עובד בנק או סוכן ביטוח, מרוויח על כך שנתן ללקוח עצה לא טובה, הרי שהוא עובר גם על איסור הונאה. ואמנם אין דרך להוכיח כי זה שהכשיל את חבירו התכוון לכך, מכל מקום לפני הקב”ה הדברים ידועים, והוא יפקוד על עוונו, וזה שנאמר (ויקרא יט, יד): “לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוהֶיךָ אֲנִי ה'”.
