חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – גניבה כדי להינצל ממיתה ברעב

שאלה מעניינת בהלכות גניבה היא, האם מותר לאדם עני שאין לו מה לאכול לגנוב כדי להציל את עצמו ממיתה ברעב. ברור לגמרי שעל פי ההלכה, אם יש לאותו עני אפשרות לבקש עזרה וצדקה ממכריו, או אפילו מאנשים זרים, ודאי שאסור לו לגנוב ועליו לפנות ולבקש את עזרתם. אין בזה שום בושה, להיפך, זו חובתו הקדושה לפנות במצב כזה לעזרה.

ואף על פי שכתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנה, א): לעולם ירחיק אדם עצמו מקבלת הצדקה, ויגלגל עצמו בצער, כדי שלא יצטרך לבריות. וכן ציוו חכמים, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות בזויה, ואל יצטרך לבריות. מכל מקום כתב ה'שולחן-ערוך' בהמשך, שכל מי שצריך ליטול צדקה, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יקבל צדקה, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, והוא מגיס דעתו ואינו נוטל, כדי שלא להצטרך לבריות, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו. ואין לו כל תועלת בצערו, אלא להפך, עוונות וחטאים. וזה מפני שמוטלת על האדם חובה לדאוג לקיומו, ואם אינו יכול להתפרנס ולהתקיים בכוחות עצמו, חובה עליו לבקש עזרה.

אבל במקרה שכל דלתות הנדיבים ננעלו, ואף אחד לא מוכן לעזור, והאדם מגיע למצב, שאם לא יגנוב מיד אוכל כדי להחיות את נפשו ימות מרעב, במקרה כזה, נפסק להלכה, שמותר לגנוב. ולא זו בלבד, אלא שבספר 'ים-של-שלמה' כתב, שלא רק שמותר לו לגנוב, אלא חובה עליו לגנוב כדי להציל את נפשו ממיתה. ואם לא גנב ומת, הרי הוא מתחייב בנפשו. אלא שצריך להוסיף כאן תנאי, שגם במקרה כזה אסור לגנוב אלא על מנת שלאחר זמן, כשיוטב מצבו של הגנב, ישלם את מחיר הגניבה לבעליה.

וכן פסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שנט, ד): "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא ייקחנו אלא על דעת לשלם" (ב"ק ס, ב תוספות ורא"ש ויש"ש. טור ושו"ע חו"מ שנט, ד).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן