ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקומו, משום שכל עקירה למקום זר יוצרת קשיים, ולכן הרוצה להישאר יכול לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים בישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (ודינים אלו מפורטים בשו”ע אה”ע סימן ע”ה).
אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים, מצוות ישוב הארץ עדיפה.
ואם למרות ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב להתפשר ולעלות, והגיעו הדברים עד לגירושין, הואיל ואשמת הגירושין מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. דהיינו אם הבעל הוא זה שמסרב לעלות, עליו לשלם את כל הכתובה. ואם האשה מסרבת לעלות, היא מפסידה את כל כתובתה (שו”ע אה”ע עה, ד).
שוב למדנו על גודל המצווה, שבכל מקום הדרכת התורה להתאמץ לשמור על שלום בית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות ישוב הארץ, מצוות ישוב הארץ עדיפה.
