חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – יציאה לחוץ לארץ לצורך חשוב וטיול

שאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי להיות בארץ בכל שעה ושעה. או שעיקר המצווה שאדם יחיה תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה מצווה שישהה בארץ. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר בחוץ לארץ.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' ליצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א).

אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא קביעת מקום המגורים, ורק כאשר ישנו רעב קשה, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בארץ, מותר לקבוע את הבית בחוץ לארץ. אולם ללא כן, מצווה ליהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל. בחסדי ה' בדורות האחרונים גם בשנות משבר המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ ואסור לרדת מהארץ לשם השתקעות.

הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח למצוא אשה בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח"כ לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח"כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

אבל לצורך טיול לדעת רבים אסור לצאת לחוץ לארץ, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט).

אמנם נראה שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו 'כרטיס הלוך-חזור', אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שלא יחזור. וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים נוגע ליציאה לזמן ממושך, אבל לא דיברו על יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור ביציאה לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.

אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה. ועיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ, אף שאינו עובר באיסור, מאבד במשך זמן שהייתו בחוץ לארץ חלק משמעותי ממעלת המצוות ושכרן, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[7]

בימי בית המקדש השני, כאשר גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד, ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע"ז יג, א). אולם כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, כדין ישראל.[8]


[7]. בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו"ל, יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט; וכך משמע מדברי מרן הרב במשפט כהן קמז; וכן משמע מהרב גורן 'במשנת המדינה' עמ' 31 בשאלה על אילת. וכן מובא בספר 'ארץ צלצל כנפים' בשם הרב ליאור, והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב אריאל באהלה של תורה ב, ט. בין המקלים: הרב ישראלי בארץ חמדה ספר א' א, י, שהקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך אפילו של רשות. ושלא לצורך כלל – אסור. וכ"כ בשבט הלוי ה, קעג. וכ"כ הרב שלמה דיכובסקי בתחומין כ'. וכן נלענ"ד עפ"י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול, ולא מצאנו בדברי חז"ל דיון המגדיר איסור זה ואת גבולות הארץ לדין זה. וכתבתי "כגון שלושים יום" שלמדנו בדברי חכמים שפחות משלושים יום הוא זמן ארעי, שעל כן המתגוררים בעיר שלושים יום נחשבים כבר יושבי העיר (ב"ב ח, א), והדר בפונדק פחות משלושים יום פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, כב). אכן כך ראוי לנהוג שלא לצאת לטיול של יותר משלושים יום, אבל אין לקבוע זאת כחובה גמורה.

אמנם גם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, שכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חז"ל בספרי עקב לז, ורש"י דברים יא, יח, ורמב"ן ויקרא יח, כה, וכמובא לעיל א, ג. ומו"ר הרצי"ה מסר בשם ה'חפץ חיים' שלפי חשבונו מצווה בארץ ישראל נחשבת פי עשרים ממצווה בחו"ל. אמנם אפשר לומר שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז"ל "הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", ואפשר לומר שכוונת 'הדר' למקום מגורים קבוע. ואזי מי שיוצא למטרות חיוביות לחו"ל, גם כשהוא בחו"ל הוא בבחינת דר בארץ ישראל, שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו"ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. אבל אם הוא יוצא לטיול סתמי, אכן הוא מפסיד יותר ממעלת ארץ ישראל. יש להעיר שלפעמים יש בעיה חמורה יותר בטיולים בחו"ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד.

נראה שאין הפסד מעלה ביציאה לטיול מגבול עולי מצרים לשטחי הארץ כולה, כגון לדרום סיני והרי אדום שבדרום ירדן. אמנם לגבי קביעת מקום מגורים, כיוון שהמקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים לא התקדשו למצוות, אין הישיבה שם כמעלת הישיבה במקומות שהתקדשו. ורק כאשר יתיישבו שם בשליחות כלל ישראל לשם מצוות ישוב הארץ, כדי להרחיב את גבולות הארץ, תהיה הישיבה שם מצווה גדולה.

[8]. כיוון שאסור לכוהנים להיטמא למת, אחר שגזרו חכמים טומאת מת על ארץ העמים, היינו על המקומות שמחוץ לגבול עולי בבל, אסור היה לכהנים לצאת לשם. ויש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א); שבות יעקב (ב, צח). אולם המהרש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו עצמם בטהרה, אולם כיום שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ שם פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז, רעק"א בשם מהריק"ש; חכמת אדם שער השמחה קנט, א. וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמיקלים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך גבול מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב כיום כגבול ההתיישבות, כמבואר בפנה"ל כשרות יב, יז. (ראוי לציין שמגדרי ההיתר לכוהנים לצאת לצורך גדול כפרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, למדנו היתר לכל ישראל לצאת לצרכים אלו לחו"ל (רמב"ם מלכים ה, ט). לפיכך יש שרצו ללמוד, שכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לרגע אחד, כך גם לישראל אין לצאת אפילו לטיול קצר שלא לצורך גדול. אולם נלענ"ד, שרק העיקרון נלמד מהכוהנים, אולם פרטי האיסור שונים, שלכוהנים אסור לצאת גם לרגע אחד משום טומאת ארץ העמים, ואילו לישראל האיסור הוא רק לזמן ממושך משום מצוות ישיבת ארץ ישראל שהיא הישיבה הקבועה).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן