מצוות ישוב הארץ חלה כעיקרון על כל גבולות ארץ ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שנאמר (בראשית ט, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". וכפי שנצטוונו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". וכן נאמר (יהושע א, ג-ד): "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".
אמנם בפועל מצוות ישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה לפי יכולתו של עם ישראל, לכן ההדרכה האלוקית היתה לכבוש תחילה את עבר הירדן המערבי כפי הגבולות שבפרשת מסעי, שהם השטחים המקודשים יותר שבארץ, ורק לאחר שיישבו את כל השטחים שבידם יתרחבו בהדרגה לעבר הירדן המזרחי וכל שטחי ארץ ישראל (רמב"ן במדבר כא, כא). לכן מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ורק לאחר שסיחון ועוג לא נענו להצעת השלום של ישראל ויצאו נגדם למלחמה, כבש עם ישראל את ארצם. ואחר שבני שבט ראובן וגד ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, נענה משה רבנו לבקשתם, ובתנאי שאף הם ישתתפו בכיבוש החלק המקודש יותר שנמצא בעבר הירדן המערבי (ועי' לעיל ב, א).[9]
כתב רבי שמעון בן צמח (תשב"ץ ג, ר), שמצד הקדושה והשריית שכינה, מעלתו של עבר הירדן המערבי גבוהה יותר, ולכן התאווה משה רבנו לעבור את הירדן. וכן מה שאמרו חז"ל (כתובות קיא, א): "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ועל ידי כך מתכפרים עוונותיו – נאמר על עבר הירדן המערבי. וכן מה שאמרו (יבמות סד, א) שבזכות ארץ ישראל, בני זוג שלא זכו במשך עשר שנים לבנים יכולים להיפקד, נאמר על עבר הירדן המערבי. וכן אמרו חז"ל: (במד"ר ז, ח): "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן – ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". כלומר לא ניתן להקים בעבר הירדן המזרחי את המשכן או המקדש לזמן קבוע. אולם מצד מצוות ישוב הארץ, אין הבדל בין עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, ולכן יכולים הבעל או האשה לכוף את בן זוגם לעלות מחוץ לארץ לעבר הירדן המזרחי. אבל לא היו יכולים לכוף לעבור מעבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, מפני שלעניין מצוות התלויות בארץ, עבר הירדן המזרחי שווה למערבי.[10]
גם בתוך עבר הירדן המערבי יש הדרגה, ויהודה ושומרון הם המקומות שצריך ליישב תחילה, שהם המקודשים ביותר, שבהם התהלכו האבות, ובהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, והם היו מרכז החיים היהודיים בארץ, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים, ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל. ומשם המצווה מתרחבת בהדרגה לכל הגבולות המבוארים בפרשת מסעי, ולאחר מכן למלא גבול ארץ ישראל.[11]
כתב הרב אברהם אזולאי (סב סבו של החיד"א) בספר 'חסד-לאברהם' (מעין ג' נהר ז'): "וכמו שהשכינה אינה בשלימות כל עוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו, כן השכינה גם כן אינה בשלימות כל זמן שארץ ישראל אינה שלימה בכל גבוליה, שהוא מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלקו המגיע לו כפי חלק גבולו האמיתי".
וכן יש לשאול, שלמדנו בבמדבר לד, בפרשה שבה מוזכרים גבולות הארץ במפורט, שגבול הצפון מתחיל במערב בהר ההר, ועל מיקומו של הר ההר למדנו בהלכה טז ארבע דעות. ושם בפסוקים גבול הארץ אינו נמשך עד נהר פרת, אלא באיזה מקום הוא מתחיל לרדת דרומה עד שמגיע לכינרת, ויש לשאול מדוע לא סומן הגבול עד הנהר פרת. ובאר המלבי"ם, שאמרה התורה בפרשה זו כמה פעמים "לכם", עד שסיימה "זאת תהיה לכם הארץ, לרמז שהוא רק לפי שעה, כי יתרחב הגבול בכל פעם כמו שהיה בימי דוד ושלמה ובימי הורדוס שאז התפשט מלכותם עד נהר פרת, וכל שכן לעתיד לבא". הרי שמפני שהיינו עדיין מועטים יחסית, נצטוונו לכבוש את מה שבכוחנו בצד המערבי. וכמו שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". למדנו מזה שכאשר יש בכוחנו ליישב חלק מהארץ, יש להעדיף את הצד המערבי תחילה. וכך נהגו גם היחידים שעלו לארץ במשך אלפיים שנות הגלות שניסו להיאחז בצד המערבי, בירושלים, חברון, שכם, עזה, צפת, טבריה וכיוצא בהן, ערים שהן בצד המערבי של הירדן.
[10]. כפי שלמדנו לעניין המצוות מעמדו של עבר הירדן המזרחי כמעמדו של עבר הירדן המערבי, וכן אמרו במשנה שביעית ט, ב, "שלוש ארצות לביעור", והן: יהודה, עבר הירדן והגליל. ובסנהדרין יא, ב: "על שלושה ארצות מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל". ונחלקו לעניין ביכורים, לדעת ת"ק במשנה ביכורים א, י, מביאים ביכורים מפירות שבעבר הירדן, כי זה בכלל 'ארצך'. ולדעת ר' יוסי אין מביאים, כי אף שהיא ארץ ישראל מ"מ אינה נכללת תחת שם "ארץ זבת חלב ודבש". וכן דעת ר' שמעון שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן, כי צריך להביא מהארץ "אשר נתת לי", פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך. והלכה כת"ק שמביאים ביכורים מעבר הירדן. יתר על כן למדנו שתמה ר' יוחנן איך יתכן שהעולים מבבל לארץ ישראל הגיעו לכעס שהוביל לרצח, והשיב לו עולא שזה היה לפני שעברו את הירדן (נדרים כב, א). ונלענ"ד שאחר שישראל יישבו את עבר הירדן כראוי, קדושת הארץ ומנוחתה תתפשט גם לשם.
לגבי הגולן, יש סברה לומר שהוא בכלל הגליל, וקדושתו כעבר הירדן המערבי, כי עבר הירדן המזרחי נמשך מהכינרת דרומה, אבל הגולן בכלל הגליל.
[11]. בעת שהיה רעב בימי יצחק אבינו, ביקש לרדת מצרימה כאביו "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת…" (בראשית כו, ב-ג). ונאמר (שם יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים…" פירש רש"י: "בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים". מצינו אם כן שהשפלה הדרומית אינה חשובה כיהודה, שומרון והגליל. ולכן כאשר ירד יצחק לגור בה, היתה זו כעין פשרה.
