השומעים צריכים להאזין לברכות הש"ץ ולענות עליהן 'אמן'. אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". יענה אמן במלוא כובד הראש, ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. לדוגמה, אם שמע ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת', יכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
לא יחטוף את האמן, לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (עי' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).
עניית אמן מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכשהאמונה פגומה, גם החיים שהוא משפיע לנו נפגמים. ואמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).
יענה אמן בקול נעים, ולא יגביה את קולו יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). לא יקצר באמירת אמן, אלא יאריך בה מעט, כשיעור שיוכל לומר "א-ל מלך נאמן". מנגד, לא יאריך יותר מדאי. ואם יש שם אנשים שמאריכים בעניית אמן, אין החזן צריך להמתין להם, ואחר שרוב הקהל סיימו לענות אמן, ימשיך לברכה הבאה. אבל בברכות שהחזן מוציא בהן את השומעים ידי חובתם, כגון לפני תקיעת שופר, צריך המברך להמתין עד שכולם יסיימו לענות אמן, כדי שגם המאריכים יוכלו לשמוע את הברכה הבאה (שו"ע קכד, ח-ט, מ"ב לח).
היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. ורבים מיוצאי ספרד נהגו לאומרו גם בשמיעת ברכות שיוצאים בהן ידי חובה. אולם לדעת רבים אין לאומרו בעת ששומעים ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תיקנו חכמים (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו).[3]
טוב להדר לעמוד בחזרת הש"ץ, מפני שגם השומעים שאינם יוצאים ידי חובתם בשמיעת חזרת הש"ץ, נחשבים לשותפים במידה מסוימת בחזרת הש"ץ, ויש להם מעלה כמי שמתפללים תפילה נוספת. לכן טוב שיעמדו כדין תפילת עמידה. אבל אין זה חובה, והרוצה לשבת רשאי (מ"ב קכד, כ; כה"ח כד).
[3]. יש מחמירים וסוברים שאם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שצריך לצאת בהם ידי חובה – לא יצא (ח"א, שועה"ר, אג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח). מנגד, רבים מיוצאי ספרד נהגו לאומרו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה (מעשה רוקח ברכות א, יא; לב חיים פלאג'י ב, קט; שואל ונשאל א, כה; כז; יפה שעה יט; נתיבי עם קסז; שמ"ש ומגן ב, לד-לו. וכ"כ מהר"ם שיק או"ח נא). והדעה הממוצעת, שאין לאומרו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, אך אם אמרו יצא ידי חובה כמובא למעלה. ובמניין שמנהגו לענות גם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה – יענו, אבל כשהם מתפללים עם בני שאר העדות – ינהגו כרוב הציבור או שיענו בלחש ובתנאי שלא יפסידו את שמיעת המשך הברכה בשל כך.