בנוסף לעבודת הקרבנות בבית המקדש, היו לכהנים שני תפקידים עיקריים: האחד, לחנך ולהורות הלכה בישראל, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". השני, להיות אנשי חסד ושלום, כאהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). סיפרו על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ובזכותו נתקיימו אלפי זוגות בישראל, שעל ידי השלום שעשה ביניהם לא נפרדו. מתוך כך נולדו להם ילדים, והיו קוראים את הבנים אהרן על שמו (ראו פניני הלכה תורה עם וארץ ה, ד).
כדי לאפשר לכהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות-הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. כיוון שהישראלים נותנים להם את המתנות, נעשים כל ישראל שותפים בעבודתם הרוחנית. ועל-ידי העובדה שאין להם אדמות והם אינם שותפים בתחרות הכלכלית, יוכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם (פנה"ל תורה עם וארץ ה, ה. וכן פנה"ל כשרות ז, ג; ז, ז).
כהמשך לכך, האהבה היא יסוד ברכת כהנים, שמתוך אהבתם לעם ראויים הכהנים להיות השליחים שמברכים בשם ה' את ישראל. זו לשון הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". כתבו הפוסקים, שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו אם הוא שונא אדם אחד בלבד מן הציבור, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. אלא עליו למחות את השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקר עניינה לברך את ישראל באהבה (מ"ב קכח, לז; הרצי"ה עולת ראיה ב, תיג).
