תיקנו חכמים את זמנה של תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים. מעיקר הדין זמן התמיד אחר שש שעות, שאז הוא חצות היום, והחמה מתחילה לנטות לצד מערב. אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, לפיכך תיקנו שרק אחר חצי שעה יוכלו להקריב את התמיד של בין הערביים, נמצא שזמן מנחה מתחיל בשש שעות ומחצה של היום.[1]
בפועל נהגו להקריב את התמיד של בין הערביים אחר תשע שעות ומחצה של היום, מפני שתמיד של בין הערביים הוא הקרבן האחרון, החותם את היום, ואחריו אי אפשר היה להקריב עולות ושלמים, חטאות ואשמים, לפיכך דחו את הקרבתו לאחר תשע שעות ומחצה.
ורק בערב פסח שחל בערב שבת היו מקריבים את התמיד מיד אחר שש שעות ומחצה, מפני שזמן הקרבת הפסח אחר קרבן התמיד, וכדי להספיק להקריב את קרבנות הפסח של כל ישראל עד כניסת השבת, נצרכו להקדים את הקרבת התמיד ככל האפשר.
זה שורש חלוקת זמן המנחה לשני חלקים: 'מנחה-גדולה' ו'מנחה-קטנה'. זמנה של 'מנחה-גדולה' משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, ומצד הדין זמנה ראוי להקרבת התמיד, אולם בפועל רק במקרים נדירים התמיד הוקרב ב'מנחה-גדולה'. וזמנה של 'מנחה-קטנה' מתשע שעות ומחצה ועד סוף שתים עשרה שעות, כלומר עד סוף היום, ובה היו רגילים להקריב את התמיד של בין הערביים. קראו למנחה הראשונה 'גדולה' מפני שזמנה ארוך יותר – שלוש שעות, והשנייה שזמנה שעתיים ומחצה נקראת 'קטנה'. כבר למדנו (לעיל יא, י) ששעות אלו זמניות, כלומר, מחלקים את משך היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא שעה זמנית, בקיץ שהיום מתארך השעות ארוכות, ובחורף שהיום קצר השעות קצרות.
כיוון שבפועל היו מקריבים את התמיד ב'מנחה קטנה', לדעת הרמב"ם לכתחילה צריך להתפלל מנחה באותה שעה, ורק בדיעבד אפשר לצאת ידי חובת מנחה בזמן של 'מנחה-גדולה'. וכך נפסק בשולחן ערוך (רלג, א). אמנם מנגד יש סוברים שכיוון שמעיקר הדין זמן התמיד מתחיל משש שעות ומחצה, אפשר לכתחילה להתפלל מנחה בזמן של 'מנחה-גדולה' (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שאף ראוי לכתחילה להקדים את תפילת מנחה ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות (רס"ג).
למעשה, עדיף להתפלל בשעת 'מנחה-קטנה'. אולם בשעת הצורך אפשר לכתחילה להתפלל 'מנחה-גדולה'. לדוגמה, מי שיש לו שתי אפשרויות: להתפלל במניין 'מנחה-גדולה' או ביחידות 'מנחה-קטנה', עדיף שיתפלל במניין 'מנחה-גדולה'. וכן מי שנוהג לאכול ארוחת צהריים אחר שהגיע זמן 'מנחה-גדולה', אף שלהלכה הוא רשאי לסמוך על המקילים ולאכול לפני שיתפלל מנחה (כמבואר בהלכה ו), לכתחילה טוב יותר שיתפלל במניין לפני כן. וכן נוהגים בישיבות רבות.[2]
[1]. טעה והתפלל בחצי שעה הראשונה שאחר חצות, נחלקו האחרונים אם יצא בדיעבד, למ"א לא יצא, ולפר"ח יצא. בשעה"צ (רלג, ו), נשאר בצ"ע, ובכה"ח ב מסיק שכיוון שהתפילה מדרבנן, בספק מקילים ולא יחזור להתפלל. עוד נסתפקו, אם חצי שעה זו זמנית או קבועה. בשעה"צ (רלג, ח), נוטה לומר שהיא זמנית.
[2]. כן נפסק במ"ב (רלג, א), והרחיב בזה יחו"ד (ד, יט). סברה נוספת להתפלל לכתחילה סמוך לשקיעה, עפ"י דברי ר' יוחנן (ברכות כט, ב), שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירש רש"י: סמוך לשקיעה. וכן דעת ר"ח (הובא בהגה"מ פ"ב מהל' תפילה), ואע"פ דלייטו עלה במערבא, זהו כשמאחר ביותר, אבל לפני השקיעה מעט הוא הזמן המשובח. וכך נהג האר"י ז"ל. אמנם המהרש"א פירש את הגמ' על שחרית, שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה, בהנץ. ועיין ביחו"ד (ד, יט), שהביא כמה ראשונים שסוברים כרס"ג שעדיף להזדרז להתפלל מנחה מיד בתחילת זמנה. ועיין בפס"ת (רלג, 11-12).