מצווה לבצוע בשבת על שתי ככרות, זכר למן הכפול שהיה יורד לאבותינו במדבר ביום שישי לקראת שבת, שעליו נאמר: ‘לחם משנה’ (שבת קיז, ב). ואכן כל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: ‘זכור’ ו’שמור’. קרבנה כפול – שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול, לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ”י ילק”ש בשלח רמז רסא).
המצווה היא שהבוצע יאחז בעת ברכת ‘המוציא’ את שתי החלות בידיו, אבל מספיק שיבצע אחת, כי בזה שאחז את שתי החלות בעת הברכה, קיים את המצווה לבצוע על לחם משנה. וכך כתבו הרמב”ם ורש”י, וכן נפסק ב’שולחן ערוך’ (רעד, א). ויש אומרים שהמצווה לבצוע את שתי החלות, וכן נהגו השל”ה והגר”א. והרוצים לנהוג כך, טוב שיכינו לעצמם חלות קטנות כדי שיוכלו לסיים אותן בסעודה. והמנהג הרווח לבצוע חלה אחת.
מנהגים רבים נאמרו לגבי סדר הנחת החלות בעת הברכה. יש נוהגים להניח חלה אחת על חברתה, ובוצעים את התחתונה (שו”ע רעד, א). ויש נוהגים לבצוע את החלה העליונה (האר”י). ויש נוהגים לבצוע בלילה את החלה התחתונה וביום את החלה העליונה (רמ”א שם). והבוצעים על החלה התחתונה יקרבו אותה אליהם בעת הברכה (מ”ב רעד, ה). ויש נוהגים על פי האר”י, להניח על השולחן י”ב חלות קטנות לכל סעודה (כה”ח רסב, ב).
לכתחילה יש להקפיד שהחלות יהיו שלימות לגמרי, ולכן אין להסיר תווית שדבוקה לחלה לפני הבציעה, שלא לפגום בשלימות החלה. כשאין לחמים שלימים לגמרי, יש לבחור את הפחות פגומים. בשעת הצורך אפשר להחשיב כלחם משנה גם לחם קפוא (שש”כ נה, יב). כשאין שם לחם שלם אבל יש שתי שקיות שלימות של לחם פרוס, בדיעבד אפשר לבצוע עליהן, שיש אומרים שהואיל וכל הלחם נמצא שם, והשקית מאגדת אותו, הרי הוא כשלם (משיב דבר כא). מי שאין לו ככרות לחם שלימות אלא פרוסות, יברך על שתי פרוסות (שש”כ נה, יז).
גם בסעודה שלישית צריך לבצוע על שתי חלות, לבטא את עניינה של השבת שהוא כפול (שו”ע רצא, ד). ואם אין שם שתי חלות – יבצע על חלה אחת שלימה, שכן בזמן שירד המן, נשארה לאבותינו במדבר לסעודה שלישית רק כיכר מן אחת (רמ”א שם).
