האיסור להכין משבת לחול הוא דווקא בדברים שיש בהם טרחה, אבל דברים קלים שאדם רגיל לעשות כדרך שגרה מותר לעשות אף שהם מועילים לימות החול, שאין בעשייתם זלזול בשבת. למשל, לאחר נטילת לולב ביום טוב ראשון של סוכות, מותר להחזיר את המינים למים, למרות שזה נעשה כדי שלא יכמשו ויהיו ראויים למחרת (סוכה מב, א; שו”ע תרנד, א). הלומד בספר רשאי בסיום הלימוד להניח בו סימניה, למרות שזה נעשה לצורך המשך הלימוד ביום חול. מי שלקח סידור לבית הכנסת רשאי להחזירו לביתו (במקום שיש עירוב), למרות שלא ישתמש בו שוב בשבת.
וכן מותר להחזיר את המאכלים שנותרו מהסעודה למקרר, כפי שנוהגים תמיד. וכן מותר לערות מים על הכלים שבכיור, כפי שרגילים לעשות תמיד, כדי ששיירי המאכלים לא ידבקו לכלים. היוצא מביתו בשבת אחר הצהריים, רשאי לקחת מפתח וסוודר למרות שהם לצורך מוצאי שבת. אבל לא יאמר שהוא עושה זאת לצורך מוצאי שבת (עי’ שו”ע תטז, ב; שש”כ כח, פט).
בשעת הדחק כדי למנוע טרחה יתירה, מותר לעשות מעשים קלים לצורך חול, למרות שאין רגילים לעשותם תמיד כדרך שגרה, ובתנאי שלא ייראה שהוא עושה אותם עבור חול, כדי שלא לזלזל בשבת. למשל, מי שהולך למקום שקשה למצוא בו יין להבדלה, רשאי להביא עמו יין, ובתנאי שיביא אותו בעוד היום גדול, כדי שלא ייראה שהוא מביא את היין למוצאי שבת. ואם ישתה מהיין בסעודה שלישית, מותר לכתחילה (עי’ ח”א קנג, ו; מ”ב תרסז, ה).
בשעת הדחק כדי למנוע הפסד, התירו אף לעשות מעשים שניכר בהם שהם לצורך חול, כמו להכניס כלים שעומדים בחוץ ועלולים להינזק מהגשם, וכן להכניס למקפיא מאכלים שעלולים להתקלקל בחוץ (שו”ע שח, ד; מ”ב שכא, כא).[11]
