חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – פרישה ווסתות

א – חזקת טהרה

כל אשה שנטהרה בטבילה כהלכה, הרי היא בחזקת טהורה לבעלה, ומותר לה לקיים חיבור עם בעלה בלי שום בדיקה ובלא חשש שמא ראתה דם. אדרבה, אמרו חכמים (נדה יב, א), שעדיף שלא תבדוק את עצמה לפני החיבור, כדי שלא יהיה ליבו של בעלה נוקפו, שאולי אשתו בודקת כי הרגישה שהווסת התחיל, ולא ראתה בבדיקתה דם מפני שלא בדקה היטב, או שהדם נימוח ואבד, או שעדיין לא התחיל הדימום אבל תוך כדי החיבור הוא יתחיל. גם לאחר החיבור עדיף שלא תבדוק, מפני שאין ראוי לעורר ספקות על מצוות עונה שכבר קיימו, שמא יהיה ליבם נוקפם לעתיד לחשוש מקיום המצווה. זהו שאמרו חכמים (נדה טו, א): "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן", ואף "הבאים מן הדרך – נשיהם להם בחזקת טהרה". ואין לאיש לחשוש שמא בעת שהיה רחוק מביתו, אשתו לא שמה ליבה לטהרתה, ואולי ראתה דם בלא שהיתה מודעת לכך, ולכן אף כשהיא ישנה מותר לו לבוא לשכב בצידה. אך בעונת וסתה, היינו בזמן שבו יש חשש סביר שתקבל את וסתה, עליהם להימנע מחיבור, כמבואר בהלכות הבאות.[1]

אמנם שלא בסמוך לחיבור ובלא קשר אליו, מעלה היא לאשה שמרבה לבדוק את עצמה, מפני שלעיתים קורה שהווסת מגיע בזמן לא צפוי, ועל ידי בדיקות אלה תדע זאת (נדה יג, א). בעבר, כאשר אמצעי הקינוח היו פחות מצויים, ולא היו חדרי שירותים שבהם יכלו להתפנות בנוחות ובפרטיות, רק נשים שהידרו בניקיונן ובטהרתן בדקו את עצמן בכל עת שהתפנו. אולם כיום, כמעט כל הנשים מהדרות בזה, בכך שהן מתבוננות בתחתונית או בנייר הטואלט שניגבו בו לאחר ההתפנות בשירותים, ועל ידי כך הן יודעות אם הווסת התחיל. אמנם אשה שעלולה לראות כתמים במשך ימי טהרתה, מפני פצעים שיש לה, או מפני התקן תוך רחמי או גלולות הורמונליות או מסיבות אחרות, עדיף שלא תסתכל בנייר הטואלט שבתחילת הקינוח, כדי שלא יהיה ליבה נוקפה מכתמים. שכן מגמת בדיקות אלו לדעת אם הגיע וסת לא צפוי, ולא כדי לבדוק אם יש כתמים.[2]


[1]. בנדה יא, א, מבואר במשנה שאשה צריכה לבדוק את עצמה לפני החיבור. וביארו בגמרא שם יא, ב, "אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לטהרות, אבל לבעלה מותרת" בלא בדיקה. כלומר, כאשר אשה היתה צריכה לבדוק את עצמה שחרית וערבית לטהרות, הצריכו אותה לבדוק גם לפני החיבור, אבל כשאינה בודקת את עצמה לטהרות, אינה צריכה לבדוק לפני החיבור. שם בהמשך הגמרא יב, א: "בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה (כדרך חסידות לפני החיבור)? אמר ליה: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? אם כן לבו נוקפו ופורש". וכן השיב רב הונא, שמסיבה זו גם אין לבדוק לאחר החיבור. וכן פסקו רוב הראשונים: רש"י, תוס', ריטב"א, סמ"ג, תרומה, רוקח, מרדכי בשם רשב"ם, ראב"ד ועוד. כך הדין לדעתם בין לאשה שיש לה וסת קבוע ובין לאשה שאין לה וסת קבוע.

מנגד, יש לומדים מהמשך הגמרא (יב, ב), שהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס, שגם לבעלה צריכה לבדוק את עצמה, אלא שנחלקו בפירוש דבריו. לדעת ר"ח, אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לבדוק לעולם לפני החיבור ואחריו. והרא"ש חשש לדעתו, וכן פסק הרמב"ם, ובשו"ע קפו, ב, הביא את דעתם כדעה שנייה (ובתוה"ש ב, וחו"ד ב, אף הבינו שהשו"ע סובר כך למעשה). ולדעת רמב"ם (אסו"ב ד, טז), גם אשה שיש לה וסת קבוע צריכה לבדוק את עצמה לאחר תשמיש. והובאה דעתו בשמו בשו"ע קפו, א. ולדעת רי"ף, רמב"ן ורשב"א, הכוונה שכלה שאין לה וסת קבוע, לאחר חתונתה צריכה לבדוק את עצמה בשלוש הפעמים הראשונות, כדי לוודא שאינה רואה מחמת תשמיש.

למעשה, כיוון שלדעת רוב הראשונים יש להימנע מבדיקות שמא יהיה ליבו נוקפו, אין להחמיר כדעת המצריכים בדיקה, כי חומרא זו היא קולא לעניין מצוות עונה (עי' שו"ע רמ"א קפו, א; רמ"א קפד, א). אף אם ירצה הבעל להחמיר ולבקש מאשתו שתבדוק, נכון שיימנע מכך, כדי שלא יעוררו לעצמם חרדות בעניין זה. וכ"כ סדרי טהרה קצ, סז; ופרדס רימונים קפו, ש"ח א. ושלא כדעת פלתי קפו, א; ושועה"ר קפד, ג, שסברו שאם הבעל מבקש לבדוק, אין חשש שליבו ינקפנו. אמנם לגבי דעת הרי"ף, יש שפוסקים כמותו, כמבואר להלן ח, טז.

[2]. נדה יג, א, במשנה: "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת". כתב רשב"א (תוה"ב ב"ז ש"ב), שהבדיקות המשובחות "דווקא בשעה שאינה עוברת לשמש את ביתה (לקיים חיבור)… אבל בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה – אינה בודקת". ודי לקיים בדיקות הידור אלו בבדיקות חיצוניות כדרך קינוח בשירותים. ואף שלדעת רוב הראשונים, סתם בדיקות הן בתוך הנרתיק ואין די בקינוח בלבד (לעיל ד, 4), נראה שבבדיקות הידור אלה שנועדו לדעת אם הווסת התחיל יסכימו שדי בבדיקת קינוח (וכ"כ חוו"ד קפו, ביאורים א; סד"ט קפד, יג; פרי דעה קפו, א, לגבי בדיקות שלפני תשמיש ואחריו בשלוש הפעמים הראשונות, כמבואר להלן ח, טז). ואדרבה, כיוון שתכלית בדיקות ההידור לבדוק אם הגיע הווסת, עדיף לקיימן בקינוח, באופן שאם יהיו כתמים, לא יְטַמְּאוּ. וכיוון שהקינוח בשירותים הוא בנייר שאינו מקבל טומאה, אם נמצא עליו דם אינו מטמא מדין כתם (לעיל ב, ט). נמצא שמצד אחד יש בכך את ההידור של בדיקה לדעת אם הווסת התחיל, ומאידך, אם יהיה כתם לא יְטַמֵּא.

ב – מצוות הפרישה בעונת חשש הווסת

אמרו חכמים (שבועות יח, ב), שמצווה על בני הזוג להימנע מחיבור בעונה שבה האשה עלולה לקבל את וסתה, שנאמר (ויקרא טו, לא): "וְהִזַּרְתֶּם (והִפרשתם) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". לפיכך, תיקנו חכמים שכאשר תגיע העונה שבה האשה עלולה לראות את וסתה, יימנעו בני הזוג מחיבור, שמא הווסת יתחיל תוך כדי החיבור. עונה היא יום או לילה (כמבואר להלן ד).

פסוקים אחדים לאחר המצווה להפריש את ישראל מטומאתם, נאמר (ויקרא טז, א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ", ללמדנו שאפילו אדם גדול וצדיק, עלול להיענש אם לא יזהר לפרוש מהקדושה בעת שיש צורך בכך (עי' שבועות יח, ב). כוונתם של בני אהרן היתה טובה, הם רצו להתקרב אל ה', אלא שפרצו את הגבול ומתו. שנאמר (ויקרא י, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". כיוצא בזה מצוות עונה היא מצווה שעל ידה השכינה שורה (סוטה יז, א; רמב"ן באגרת הקודש). אולם כשהיא נעשית בלא זהירות מהאיסור, היא מטמאה אותם ומסלקת את השכינה מביניהם. ועל כך הזהירה התורה: "וְהִזַּרְתֶּם (והפרשתם) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

בני זוג שמקדשים את עצמם במצוות עונה, כלומר מקיימים את המצווה בשמחה מתוך נאמנות ואהבה, ועם זאת נזהרים לפרוש בעונת הווסת – יזכו לילדים שיודעים לרסן את עצמם ולהוסיף טובה וברכה. ויהיו בניהם בעלי דעת, אחראים וחרוצים, וראויים להורות בתורה. ויהיו בנותיהם בעלות בינה, ראויות לקלוט את דבר ה' ולגלותו במרחבי החיים (עפ"י שבועות יח, ב).[3]


[3]. שבועות יח, ב: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם – אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן". לרוב הראשונים והאחרונים, אזהרת הפרישה מדברי חכמים והפסוק אסמכתא. כ"כ ראב"ד, סמ"ג, רשב"א, רי"ו, מרדכי, ש"ך, ט"ז, תפארת למשה ועוד. ולר"ת והיראים, האזהרה מהתורה (וכ"כ נו"ב קמא יו"ד נה, וחת"ס יו"ד קע, עפ"י כמה ראשונים, שחובת הפרישה מהתורה, אולם אם עברה עונת הווסת ולא ראתה ולא הרגישה, החשש שראתה מדרבנן בלבד. וכפי שמבואר להלן בהערה 5, שהלכה כחכמים ורב שווסתות דרבנן, היינו שאם לא בדקה את עצמה בסוף העונה ולא הרגישה שהתחיל וסתה, אינה נחשבת טמאה. הוסיף חת"ס קעט, שבווסת שאינו קבוע הכל מודים שהפרישה מדרבנן).

עוד נאמר בשבועות שם: "אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן – מתים, דכתיב (ויקרא טו, לא-לג): וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם… וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ, וסמיך ליה (שם טז, א): אַחֲרֵי מוֹת. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה – הויין לו בנים זכרים, דכתיב (שם יא, מז): לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר… אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – הויין לו בנים זכרים, שנאמר (שם יא, מד): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". בפנה"ל שמחת הבית וברכתו א, א-ב; ג, ג; י, מבואר שהקדוּשה היא קיום מצוות עונה בשמחה יתרה, מתוך נאמנות ואהבה.

ביאר בחידושי אגדות למהר"ל בשבועות שם, שהזכייה בבנים זכרים, הכוונה שיהיו לבנים את המעלות המיוחדות שיש לזכרים, בעלי דעת, אחראים וחרוצים, וראויים להורות בתורה. ע"כ. על פי זה, כיוון שלאחר ביאור דין יולדת זכר התורה ממשיכה לבאר דין יולדת נקבה – "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד", הרי שמתוך הזהירות לפרוש סמוך לווסת ולהתקדש למצווה זוכים גם לבנות, שכן תמיד לאחר ברכת הבנים נמשכת ברכה לנשים. וככל שכישרונן של הנשים מתגלה יותר, עלינו להעמיק יותר בביאור המשך הברכה הזו. ואם כן הכוונה שבזכות ההבדלה והזהירות יזכו לבנות שיגלו את המעלות המיוחדות שיש לבנות, בבינה יתרה ובגילוי דבר ה' בכל מרחבי החיים, וכפי שכתבתי למעלה.

ג – דיני הפרישה

מצוות הפרישה היא לפרוש מקיום החיבור, אבל חיבוק ונישוק של חיבה מותרים, מפני שרק את החיבור אסרו חכמים, שמא בעת החיבור יתחיל הווסת. אמנם בני זוג שחוששים שמא מתוך חיבוק יגיעו לאיסור החיבור או שהאיש יגיע להוצאת זרע לבטלה, צריכים להימנע גם מחיבוק.[4]

לקראת סוף העונה האשה צריכה לבדוק את עצמה בדיקה פנימית בנרתיק, כדי לדעת אם הווסת התחיל. בעונת לילה תבדוק את עצמה לאחר שתקום (צורת הבדיקה מבוארת לעיל ד, ג). ואם לא בדקה את עצמה בסוף העונה, לאחר וסת קבוע או עונה בינונית, לא יקיימו חיבור עד שתבדוק ותראה שהיא נקייה (שו"ע קפט, ד).[5]


[4]. לראב"ד, רמב"ן, רשב"א, שו"ע קפד, ב; רמ"א קפד, י, ועוד רבים, חובת הפרישה היא רק מחיבור. מנגד, לדעת תה"ד רנ, גם חיבוק ונישוק אסור בעונת הפרישה, הואיל ולרמב"ם ורוב הראשונים, הם בכלל קרבה האסורה מהתורה. וכן פסקו ט"ז ג, לחם ושמלה ד, בא"ח צו ב. אולם כיוון שלהלכה חיוב הפרישה מדרבנן, הלכה כדעת רוב הפוסקים שרק החיבור שעונשו כרת נאסר בסייג הפרישה, ולא חיבוק ונישוק שגם בימי האיסור אסורים מהתורה בלאו ולא בכרת. בנוסף, ביאר הב"ח, שהחיבור אסור שמא יגרום להופעת הווסת, וממילא אין מקום לאסור חיבוק. כתב על דין זה בשו"ת רדב"ז (א, קסג): "איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם, דתפסת מרובה לא תפסת ולא יישאר בידם לא זה ולא זה". אמנם כאשר יש חשש שיגיעו מתוך מגע של חיבה לאיסור החיבור, ברור שעליהם להימנע מכך, וכ"כ בדרכי טהרה ו, יד.

כיוון שלמעשה רק החיבור אסור, יש מתירים לישון יחד בלא בגדים (שולחן גבוה ה, זב"צ ח). אולם נכון להימנע מכך, ורק עם בגדים הרוצים להקל רשאים. וטוב להחמיר שלא לישון חבוקים אף עם בגדים, שמא תוך שנתם הווסת יתחיל (עי' שועה"ר קונ"א א, טה"ב ב, ב, עמ' עב).

[5]. בנדה טז, א, מבואר שאשה צריכה לבדוק בעונת וסתה אם החלה לראות, ונחלקו תנאים ואמוראים אם וסתות, כלומר החשש שתראה דם בעונת הווסת, מהתורה או מדרבנן. לר' מאיר ושמואל, חשש וסתות מהתורה כדין כל חזקה, וממילא אם לא בדקה את עצמה מיד בסוף עונתה, אף אם תבדוק אח"כ ולא תראה דם, היא בחזקת טמאה, שחזקה על הדימום שבא בזמנו וכנראה שלא נמצא כי אבד. אולם לדעת חכמים ורב, חשש וסתות דרבנן, כלומר אין חזקה שיצא דם אלא רק תיקנו חכמים לפרוש באותה עונה ולבדוק. וכן הלכה שווסתות דרבנן. לפיכך, גם אם בדקה את עצמה אחר זמן רב, כל זמן שלא הרגישה ולא ראתה דם היא עדיין בחזקת טהרה. ולרי"ף היא אף מותרת בתשמיש בלא בדיקה. אולם לתוס' ורשב"א, אסורה עד שתבדוק. ואף שנפסק שווסתות דרבנן, הואיל ובידה לבדוק, יש להחמיר שאם לא בדקה בסוף העונה, לא ישמשו בלא בדיקה. וכן נפסק בשו"ע קפט, ד, ורמ"א קפד, ט. (אמנם רא"ם, תרומה ומרדכי, מחמירים שאם לא בדקה מיד בסוף עונתה, היא בחזקת טמאה ושוב לא תועיל לה בדיקה, והב"ח והש"ך חששו לדעתם. אולם שאר הפוסקים לא חששו לחומרתם, וכ"כ ב"י, ט"ז, פלתי, חו"ד ועוד רבים. ראו לעיל בהערה 3, שלרוה"פ הפרישה בעונת הווסת מדרבנן, וי"א מהתורה).

די לבדוק פעם אחת בסוף העונה. (ויש אומרים שלכתחילה תבדוק גם בתחילתה, לבושי עז ט, תמצית ח; בדי השלחן נד; ששבה"ל סיכום קפד, ט, א). והחו"ד קפד, ט, החמיר להצריך הנחת מוך דחוק במשך כל העונה, ורבים חלקו עליו (עי' אמרי בינה ו, ערך שי, מהר"ש ענגיל ד, מט). כתבו כמה אחרונים, שבדורות האחרונים שהחלו ללבוש תחתונים, הרוצה להדר כחוו"ד אינה צריכה להניח מוך דחוק אלא די בכך שתלבש תחתונים לבנים, שהואיל והם הדוקים לגוף הם קולטים כל דם כמוך דחוק, ובסוף העונה תבדוק את עצמה בדיקה פנימית (קרן לדוד יו"ד קעח; אג"מ יו"ד ג, מח).

גם אשה שאין לה וסת קבוע, שעליה לפרוש מחמת הספק שלוש עונות (כמבואר בהלכה ה), צריכה לבדוק את עצמה בכל אחת משלוש העונות שהיא פורשת בהן לקראת סופה. ואם לא בדקה, לאחר עונה בינונית אסורה בתשמיש עד שתבדוק, ולאחר עונת ההפלגה והחודש, אינה צריכה לבדוק (שו"ע קפט, ד).

ד – משך עונת הפרישה

מצוות הפרישה היא ב'עונה' שבה יש סבירות שהאשה תקבל את וסתה. נשים שיש להן וסת קבוע, היינו שהמחזור הופיע אצלן בדייקנות במשך שלוש פעמים ברציפות, צריכות לפרוש בעונה שבה הווסת אמור להופיע (כמבואר בהלכה ו). ונשים שאין להן וסת קבוע – צריכות לפרוש בשלוש העונות שבהן יש יותר סיכוי שאולי הווסת יופיע (כמבואר בהלכה הבאה).

'עונה' היא יום או לילה. עונת היום מהזריחה ועד השקיעה, ועונת הלילה מהשקיעה ועד הזריחה. התחיל הווסת הקודם ביום – הפרישה צריכה להיות בעונת יום, התחיל הווסת הקודם בלילה – הפרישה צריכה להיות בעונת לילה. גם אשה שרגילה לקבל את הווסת בתחילת העונה או בסופה, צריכה לפרוש במשך כל העונה, אבל בעונה שלפני כן או אחרי כן אינה צריכה לפרוש. ואמנם יש סוברים שלכתחילה טוב להחמיר לפרוש גם עונה לפני כן, אולם הלכה כדעת רובם המכריע של הראשונים, שצריך לפרוש עונה אחת בלבד.[6]


[6]. במשנה נדה סג, ב: לר' יוסי אם בתוך העונה יש שעה מסוימת שבה הווסת רגיל להגיע – רק באותה שעה צריך לפרוש, ולר' יהודה צריך לפרוש בכל אותה עונה. ואמר רבא שהלכה כרבי יהודה. וכן דעת כל הראשונים, ומהם: רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, רשב"א, סמ"ג, סמ"ק ועוד, וכן נפסק בשו"ע קפד, ב. (אמנם אשה שאין לה וסת קבוע אבל רואה תמיד באותה שעה ביום – בשלוש העונות שהיא חוששת להן, צריכה לחשוש רק באותה השעה שהיא רגילה תמיד לראות בה, כמבואר בשו"ע קפט, ג).

אמנם כתב ב'אור זרוע' (א, שנח) בשם מורו ראבי"ה, שרגילים לפרוש גם עונה לפני כן. וחששו לדבריו ב"ח, ש"ך קפד, ז, חת"ס, בא"ח צו א, ועוד. אולם לרוב האחרונים, אין צריך לחוש לכך, ומהם: ט"ז, תורת השלמים, סדרי טהרה, פליתי, חוו"ד ג, מהרש"ם, ערוה"ש כ, טה"ב ב, א.

העונה היא יום או לילה, כאשר חילופי העונות בזריחה ובשקיעה (שו"ע קפד, ד-ה), ושלא כמו במצוות היום שבשעת הדחק מחשיבים את היום מעמוד השחר (מגילה כ, ב). בחורף עונת היום קצרה ועונת הלילה ארוכה ואילו בקיץ להיפך. אמנם הראבי"ה כתב בספרו אביאסף, שעונה היא יום או לילה בימי ניסן ותשרי שבהם אורך היום והלילה שווה, כלומר שתים עשרה שעות. וממילא בימי תמוז וטבת יש להקפיד שהעונה תהיה שתים עשרה שעות. אולם רובם המכריע של הראשונים והאחרונים לא חששו לדעתו. בנוסף, לא ברור כיצד מחשבים שתים עשרה שעות אלו, ולא ייתכן שיקבעו חכמים הלכה שקשה לחשב כיצד לקיימה.

ה – הפרישה לווסת שאינו קבוע

אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לפרוש בשלוש העונות שבהן יש יותר סיכויים שהווסת שלה יתחיל: א) עונת ההפלגה, ב) עונה בינונית, ג) עונת החודש. את שלוש העונות הללו מחשבים מהווסת האחרון, אבל בזה שלפניו אין מתחשבים (שו"ע קפט, א; רמ"א יג). לעיתים צריכים לחשוש גם לווסת הגוף, היינו סימנים גופניים מובהקים שמופיעים לפני הווסת, כמבואר להלן (הלכה ז).

ביאור שלוש העונות: א) עונת ההפלגה, היינו המרחק שבין הווסת האחרון לזה שקדם לו, משום שלעיתים הווסת מופיע במחזוריות של הפלגה. לדוגמא, אם עברו שלושים וחמישה ימים בין המחזור האחרון לזה שקדם לו, יש סיכוי שכך יהיה גם בפעם הבאה. לפיכך יש לחשב שלושים וחמישה ימים מהמחזור הקודם, ולקיים את עונת הפרישה של ההפלגה. ב) עונה בינונית, היינו שלושים יום אחר הווסת הקודם, משום שמצוי שהווסת מופיע במחזוריות של שלושים יום. בחשבון שלושים יום מחשבים את יום הראייה הקודמת כיום הראשון, ואת היום שבו צריכים לפרוש כיום השלושים. בפועל עונה בינונית יוצאת תמיד לאחר ארבעה שבועות ויום אחד. שאם הווסת הקודם היה ביום ראשון בעונת היום, לאחר ארבעה שבועות ויום, היינו ביום שני בעונת היום, יגיע זמנה של עונה בינונית. ג) עונת החודש, היינו באותו יום ועונה בחודש הבא. משום שלעיתים הווסת מופיע לפי מחזור הלבנה שעל פיו נקבע החודש העברי. לדוגמא, אם בחודש הקודם הווסת הופיע בג' בחודש, יש לפרוש בחודש הבא בג' בחודש. יש לציין, שכאשר החודש הקודם היה חסר (29 ימים), 'עונת החודש' ו'עונה בינונית' יחולו באותה העונה. כאשר החודש הקודם היה מלא (30 ימים), 'עונת החודש' תגיע יום לאחר 'עונה בינונית'.

כפי שלמדנו, עונה היא יום או לילה, נמצא שאם הווסת הקודם התחיל ביום, כפי שקורה פעמים רבות, כל שלוש העונות שבהן צריך לפרוש חלות בעונת היום. אם הווסת הקודם התחיל בלילה, כל שלוש העונות חלות בעונת הלילה.

ו – הפרישה לווסת קבוע

לאשה שיש וסת קבוע, עונת הפרישה היא עונה אחת בלבד, שבה היא אמורה לקבל את הווסת הבא. וסת קבוע נקבע על פי הופעתו במחזוריות קבועה במשך שלוש פעמים רצופות. סוגים שונים של קביעות ישנם: 'וסת הפלגה' נקבע לאחר שבמשך שלוש פעמים רצופות היתה הפלגה שווה בין הווסתות, כגון לאחר שלושים וחמישה ימים בעונת היום, ומעתה ואילך עליהם לפרוש תמיד לאחר שלושים וחמישה ימים מהווסת הקודם בעונת היום. 'וסת החודש' נקבע לאחר שבמשך שלוש פעמים רצופות הווסת הופיע באותו תאריך בחודש העברי ובאותה עונה, שמעתה ואילך עליהם לפרוש בכל חודש באותו תאריך ובאותה עונה. וכן כל כיוצא בזה, כל שבמשך שלוש פעמים הווסת הופיע במחזוריות קבועה – קבעה לה האשה וסת, ומעתה ואילך רק בעונת הווסת הקבוע שלה עליהם לפרוש.

מי שהיה לה וסת קבוע ושינתה וראתה שלא בעת וסתה הקבוע, בפעם הבאה תחשוש לשלוש עונות: א) לווסת הקבוע. ב) לעונת החודש מהראייה האחרונה. ג) לעונת ההפלגה מהראייה האחרונה. אבל אינה חוששת לעונה בינונית, הואיל ודין פרישה בעונה בינונית קיים רק למי שאין לה וסת קבוע. ואם במשך שלוש פעמים רצופות תראה שלא לפי קביעותה, יתבטל לה הווסת הקבוע, ויחזור דינה להיות כדין אשה שאין לה וסת קבוע.[7]

לעיתים יש לאשה וסת 'חצי קבוע', לפיו היא אמנם לא יודעת באיזה יום תראה, אבל היא יודעת שאורך המחזור שלה הוא לכל היותר עשרים ותשעה ימים, או לכל הפחות שלושים ושניים ימים. ואזי היא צריכה לחשוש רק לחשבון ההפלגה הקודמת ולא ל'עונה בינונית' או 'עונת החודש', הואיל ועונות אלו חלות בימים שבהם היא יודעת שלא תראה. וסת 'חצי קבוע' נקבע על פי שלושה מחזורים רצופים.[8]


[7]. אם לאחר זמן תחזור לראות אפילו פעם אחת לפי הווסת הקבוע הקודם שהיה לה, כיוון שלא קבעה בינתיים וסת קבוע אחר, הרי היא חוזרת לווסת הקבוע הקודם שלה, ורק לאחר ששלוש פעמים ברציפות לא תראה בו, שוב יעקר. ואם בינתיים קבעה וסת קבוע אחר, אינה מתחשבת יותר בווסת הקבוע הקודם שלה, ורק אם תחזור לראות בו שלוש פעמים ברציפות, תקבענו מחדש (שו"ע קפט, יד-טז).

בהלכה הוזכרו עוד סוגים נדירים של וסת קבוע, כדוגמת 'וסת הדילוג', היינו שבמקום הפלגה קבועה או תאריך קבוע בחודש, בכל חודש המחזור מתארך ביום או מתקצר ביום. ולעיתים מחזוריות זו חוזרת לסירוגין וזהו 'וסת הסירוג'. זה הכלל, כל שהמחזור הופיע שלוש פעמים במחזוריות קבועה, נעשתה בעלת וסת קבוע (שו"ע קפט, ה; ז-ח).

מדברי חכמים משמע שלרוב הנשים יש וסת קבוע, אולם בימינו, רק למיעוט יש וסת קבוע. ייתכן שההתרחקות מהחיים בטבע גרמה לכך. בנוסף, ייתכן שישנן נשים שיש להן וסת הגוף (כמבואר בהלכה ז) אולם מחוסר ערנות לכך, אינן קובעות לעצמן וסת הגוף. וחבל, מפני שלאחר קביעת וסת יש צורך לחשוש לעונה אחת בלבד ולא לשלוש עונות כדין מי שאין לה וסת קבוע. בכל אופן פתחתי בהלכה ה בביאור דין אשה שאין לה וסת קבוע, הן מפני שדין זה נוגע לרוב הנשים כיום, והן מפני שגם נשים שקובעות וסת, לפני שקבעו וסת דינן כדין נשים שאין להן וסת קבוע.

[8]. בתרומת הדשן סימן רמז, כתב שיש וסת חצי קבוע כמבואר למעלה. יש מחמירים שעדיין חובה עליה לפרוש גם בעונה בינונית ובעונת החודש, וחידושו של תרוה"ד הוא שאף שאין לה וסת קבוע, ולרמב"ם ולרא"ש עליה לבדוק את עצמה לפני כל חיבור (כמובא בהערה 1), כיוון שיש לה קביעות שלא לראות בזמנים מסוימים, באותם זמנים אינה צריכה לבדוק את עצמה לפני החיבור. וכ"כ שועה"ר ח; לחם ושמלה ח; ערוה"ש כ, ועוד. אולם כיוון שדין הפרישה מדרבנן, הלכה כדעת הסוברים שגם אינה צריכה לפרוש בזמן שיודעת שלא תראה, ומהם: מלבושי טהרה קפו, ג; טהרת ישראל יב, אג"מ יו"ד ב, עב, טה"ב ג, ח. וכ"כ בדרכי טהרה ז, יט, גם לגבי קביעות לפני יום שלושים.

מי שהיה לה וסת חצי קבוע ופעם אחת ראתה ביום שלושים, בחודש הבא תחשוש לשלוש העונות של וסת שאינו קבוע. חזרה לראות כדרך הווסת החצי קבוע, חזרה לקביעותה. ואם שלוש פעמים ראתה שלא כפי חצי קביעותה – וסתה החצי קבוע התבטל לחלוטין.

ז – וסת הגוף

אשה שהרגישה מעט לפני הופעת המחזור הרגשה גופנית מיוחדת, כגון כאבים בבטן, בגב או בראש, או הרגשת כבדוּת מיוחדת באחד מאיבריה, צריכה לחשוש לווסת הגוף. כלומר, ייתכן שתחושות אלו הן הסימנים המובהקים שהווסת עומד להגיע, ואזי בחודש הבא, כשתרגיש בכך, תפרוש עד סוף אותה עונה. בנוסף, כיוון שעדיין לא קבעה את 'וסת הגוף', עליה לחשוש גם לשלוש העונות המבוארות בהלכה ה' (שו"ע קפט, יט; כו). הרגישה שוב את ההרגשה הגופנית המיוחדת ולא הגיע וסתה, אינה צריכה לחשוש לה יותר.

אם במשך שלושה וסתות רצופים, התחיל הווסת לאחר שהרגישה את אותה ההרגשה, קבעה לה וסת הגוף, ואינה צריכה יותר לחשוש לשאר העונות שהיתה חוששת להן בעבר (כנסת יחזקאל לו; דרכי טהרה ז, עב-עד). אם לאחר שקבעה את וסת הגוף, הרגישה את הרגשתה המיוחדת והמחזור לא הגיע בעונה שבה הוא אמור להתחיל, בחודש הבא עליה לפרוש גם בעונת 'וסת הגוף', וגם בעונת החודש וההפלגה מהווסת הקודם. ואם יעברו שלוש פעמים רצופות שתרגיש את הרגשתה המיוחדת והווסת לא יגיע כפי עונתו, וסת הגוף שלה נעקר (שו"ע קפט, יט-כו).

יש נשים שווסת הגוף שלהן מבשר שהמחזור יתחיל לא בעונה הנוכחית אלא בעונה שאחריה, ואזי עליהן לפרוש בעונה שבה הווסת אמור להופיע. לעיתים וסת הגוף מבשר שהמחזור יופיע בעוד יומיים או שלושה, ואזי אם עונת הופעתו מובהקת, בעונת יום או בעונת לילה, יש לפרוש באותה עונה בלבד. ואם עונת הופעתו אינה מובהקת, אלא באחת משתי עונות, צריך לפרוש בשתי העונות שבהן הוא עלול להופיע. אבל אם וסת הגוף אינו מצביע על אחת משתי עונות שבהן יופיע, אלא יש סיכוי שיופיע באחת משלוש עונות, אין זה וסת הגוף, ואין לחוש לו.

גם הופעת כתמים שעות ספורות לפני תחילת הווסת יכולה להיחשב כווסת הגוף. כלומר, למרות שהכתמים עצמם אינם מטמאים, כי היו על בגד צבעוני וכדומה (לעיל ב, ז-ט), כיוון שיש בהם סימן לכך שהווסת עומד להגיע באותה עונה, כאשר יופיעו שוב בחודש הבא, על בני הזוג לפרוש עד לסוף אותה העונה. בדרך כלל כתמים אלו מופיעים עם תחושות מסוימות, ואזי הם נחשבים כווסת הגוף רק כאשר הם מופיעים עם אותן התחושות. אין צורך שתחושות אלו יהיו מוגדרות, אלא העיקר שהאשה תדע שהכתם בצירוף תחושות אלו הוא סימן שהווסת עומד להופיע.[9]


[9]. סימני וסת הגוף יכולים להופיע גם יום או כמה ימים לפני הופעת הווסת (דרכי תשובה קפט, עח; אג"מ יו"ד ג, נא). כאשר לפי וסת הגוף האשה יודעת שהווסת יופיע עוד יומיים או שלושה באחת משתי עונות, כתבתי לחשוש לשתי העונות, וכשיטת האור זרוע. ואף שבדרך כלל אין פוסקים כמותו (לעיל הלכה ד, 6), כאן שבפועל ישנו חשש סביר שתראה באחת משתי העונות, נראה שיש לחשוש לשיטתו. ואולי מלכתחילה לכך התכוון, שכאשר יש סיכוי סביר שתראה באחת משתי עונות, צריכה לחשוש לשתיהן. ונראה שזהו טעמם של האחרונים שחששו לשיטתו, שסברו שאכן יש חשש שהאשה תראה גם עונה קודם.

עוד נראה, שאם לא ניתן על פי הכתמים הקדם-וסתיים לקבוע שתי עונות שבהן הווסת יופיע, כי הספק נפרשׂ על שלוש עונות ויותר, למרות שאין לכתמים הללו דין 'וסת הגוף' ואין קובעים על פיהם עונות פרישה, כיוון שהם מבשרים על התקרבות מועד הווסת, נכון שמעת שיופיעו, לפני שירצו לקיים חיבור, תבדוק האשה את עצמה בבדיקה חיצונית בנייר קינוח שבשירותים, כדי לוודא שהווסת לא התחיל.

ח – מדיני וסתות

הווסת נמשך בדרך כלל כמה ימים, בין בשפיעה בין בזילופים שפוסקים ומתחדשים, אולם עונת הווסת נקבעת לפי זמן תחילת הווסת (שו"ע קפד, ו; רמ"א קפט, יג).

וסתות נקבעים על פי דם שיצא בהרגשה כדרך וסת ולא על פי כתמים, גם אם הם מטמאים (ראב"ד, שו"ע קצ, נד).[10]

אשה שהתרשלה בשמירת חשבון עונת פרישתה, ואינה יודעת אימתי עליה לפרוש, בין אם היה לה וסת קבוע בין אם לא היה לה וסת קבוע, מותרת בכל הימים. מפני שחובת הפרישה בעונה הסמוכה לווסת היא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה להקל (חוו"ד קפד, ד; מנחת פתים; עי' חת"ס יו"ד קסו). אולם כדי שלא תקרה תקלה שכזו, על כל אשה לנהל רישום מדויק של זמן קבלת הווסת בכל חודש, ובמידה והופיע עם הרגשות מיוחדות, לציין גם אותן, כך שתדע אימתי עליה לפרוש, וגם תוכל לדעת אם יש לה וסת קבוע.


[10]. דעת רוב הראשונים שהזמן הקובע לפרישה הוא תחילת הווסת, ומהם: רז"ה, רשב"א, רא"ש, רי"ו, מאירי, ריטב"א ור"ן. אמנם לראב"ד ורמב"ן, יש לחשב את כל משך הווסת כעונות שיש לחשוש ולפרוש בהן. ואף שבלחם ושמלה כא, ובא"ח צו ד, חששו לדעתם, למעשה, הלכה כדעת רוב הראשונים שקובעים פרישה בעונה אחת לפי תחילת הווסת. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו; רמ"א קפט, יג; פרדס רימונים, ערוה"ש לב, ועוד רבים. (אמנם כאשר הווסת קצר, ונמשך רק סביב שעות המעבר שבין שתי עונות, חוששים לעונה הראשונה והשעות מהעונה השנייה שבהן הוא נמשך, שו"ע קפד, ה).

אין וסתות לכתמים, כלומר, כאשר אשה נאסרה מחמת כתם, אין היא קובעת וסת על פי הכתם לעניין עונת פרישה (שו"ע קצ, נד). לפיכך, גם אם ראתה את הכתם שממנו נאסרה כמה ימים לפני תחילת הווסת, עונת פרישתה נקבעת לפי ראיית דם הווסת שיצא בהרגשה (ציץ אליעזר ח"ו כא, ב; שבט הלוי ג, קיח). וגם אם נטמאה מחמת בדיקה פנימית בסיום עונת הפרישה, אם דימום הווסת התחיל בעונה אחרת, יש לחשב את עונות הפרישה בחודש הבא מזמן תחילת דימום הווסת. אבל אם אירע שלוש פעמים שנאסרה בבדיקה פנימית, כגון בבדיקה שבסיום עונת הפרישה, כיוון שהוחזקה בכך, מעתה תחשב את עונות הפרישה מעונת הראיה בבדיקה הפנימית (הרי בשמים א, צח; פתחא זוטא קצ, קב; מנחת יצחק ד, קיח, ג; טה"ב א עמ' עה; ועוד. שלא כבית שלמה ב, ז; ואג"מ יו"ד ב, סח, שסוברים שגם אחר פעם אחת שנמצא דם בבדיקה פנימית, יש לקבוע על פיו את עונות הפרישה).

ט – היוצא לדרך

מצווה לאיש שנצרך לנסוע מביתו למשך כמה ימים, שבלילה שלפני נסיעתו יפקוד את אשתו. מפני שמצוות עונה מחייבת לקיים את החיבור בעונות הקבועות, ובנוסף, בעת שתשוקתו של אחד מבני הזוג גוברת. מטבעו של עולם, לפני שהאיש עומד לנסוע מביתו, תשוקתם גוברת, ועל כן חובה שיקיימו את החיבור בלילה שלפני נסיעתו, כדי שייפרדו באהבה ובשמחה. וכן הדין כאשר האשה נצרכת לנסוע מביתה למשך כמה ימים.

אמרו חכמים, שבזכות החיבור בלילה שלפני הנסיעה, יזכו לשמור אמונים זה לזה ולא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה, שנאמר (איוב ה, כד): "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". כיוון שמצווה זו גדולה וחשובה, אמרו חכמים שמצווה לקיים את החיבור אפילו אם בלילה שלפני יציאת האיש חלה העונה שבה הם צריכים לפרוש. מפני שכל עוד לא הרגישה בפועל שהתחיל הווסת, מהתורה הם מותרים, וחכמים הם שקבעו שמצווה לפרוש בעונת הווסת, וכיוון שהחובה לקיים את החיבור לפני הנסיעה היא מהתורה, היא דוחה את מצוות הפרישה בעונת הווסת שמדברי חכמים.

אמנם יש מהראשונים שהחמירו והורו, שאם הלילה שלפני הנסיעה חל בעונת הפרישה, אסור לקיים חיבור אלא המצווה היא להרבות בדברי חיבה ואהבה (ר"ת ורא"ש). אולם לדעת רוב הפוסקים, אף אם הלילה שלפני הנסיעה חל בעונת הפרישה, יש לקיים את החיבור. אמנם כאשר אפשר, מוטב לקבוע את מועד היציאה לדרך שלא בעונת הפרישה (רש"ל, תוה"ש). כאשר הנסיעה קצרה, כך שיספיק לחזור לפני שיגיע זמן מצוות עונתם לפי רגילותם, ייפרדו בחיבוק ונישוק ולא בחיבור.

מצווה זו מיוחדת ליוצא לדרך, שיש בה גם חיוב גדול של מצוות עונה וגם שלום בית והצלה ממכשול, אבל בשאר הזמנים שמצווה לקיים בהם את החיבור, ואפילו בליל טבילה, אין להתיר חיבור בעונת פרישה.[11]


[11]. אמרו חכמים ביבמות סב, ב: "אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה… והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי". בארו הראשונים, שגם בעונה שצריכים לפרוש, כל זמן שלא ראתה דם, מצווה על היוצא לדרך לפקוד את אשתו בחיבור (רש"י, ראב"ד, ראב"ן, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן, רבנו ירוחם). והוסיף הריטב"א (שבועות יח, ב) שהכתוב מבטיח שלא תראה דם בשעת החיבור. מנגד, לדעת ר"ת אין להתיר לשם כך חיבור בעונת הווסת, ולגרסתו הכוונה להורות שאם אשתו נידה או בעונת וסתה הקבוע – ייפרד ממנה בדברי חיבה. וכן פסקו רז"ה, רא"ש, או"ז ותרומה. למעשה, בשו"ע יו"ד קפד, י, נפסק שחובה לפקוד בחיבור ממש. וכן הסכים הרמ"א שהעיקר להלכה, אולם כתב עפ"י הסמ"ג שהמחמיר להסתפק בכל מיני קרבה שאינם חיבור, תבוא עליו ברכה. והרש"ל תמה, מה חומרא יש בזה, הרי לרוב הפוסקים חובה לקיים חיבור, ואיך המתבטל מזה נחשב מחמיר. לכן ביאר שדעת הסמ"ג, שהמחמיר ישנה את זמן צאתו באופן שיוכל לקיים את החיבור לכל הדעות. וכ"כ תורת השלמים יט. יש להוסיף, שנראה שר"ת מחמיר רק בעונת פרישה מווסת קבוע, אבל מווסת שאינו קבוע לא החמיר (מרחשת לג, ט; טה"ב ח"א עמ' צח, ועוד).

כתבתי שגם כאשר האשה יוצאת לדרך מצווה לקיים את החיבור (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ט), אולם כאשר היציאה בעונת פרישה, יש מקום להסתפק, שמא כשהאיש יוצא יש יותר חשש ממכשול (עי' דרכ"ת קפד, מו; ששבה"ל א). מנגד, מצינו שבפועל יש לחוש למכשול גם ביציאת האשה. למעשה, הרוצים לקיים את החיבור על פי מה שמכירים בעצמם, רשאים.

היוצא לדרך למשך זמן שיספיק לחזור לפני שתגיע עונת החיבור הבאה שלהם, אינו חייב לפקוד את אשתו, וממילא אינו רשאי לקיים את החיבור בעונת הפרישה (הגהות יעב"ץ יבמות סב, ב; תורת חיים סופר או"ח רמ, ד).

היוצא לדבר מצווה, כגון לפדיון שבויים, ויש חשש שאם יקיים את החיבור דעתו תוסח מהמצווה ולא יקיימה כראוי, לא יקיים את החיבור, שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת (יבמות סב, ב, עפ"י רש"י ונמוק"י). אבל אם אין חשש שהחיבור יגרום להתרשלות במצווה – חובת המצווה לקיים את החיבור חוזרת למקומה (דרכי טהרה ו, יז).

בכנסת יחזקאל לג, התיר חיבור גם בעונת פרישה שחלה בליל טבילה, אולם רבים חלקו עליו, מפני שהיתר זה מיוחד ליוצא לדרך. וכ"כ פלתי, נו"ב, סדרי טהרה, חו"ד, ועוד. אמנם לגבי כלה שעונת פרישתה חלה בליל נישואיה – יש מתירים (המקנה, שם אריה יו"ד מג), ורבים אוסרים (נו"ב מהדו"ת יו"ד קיז; רש"ק, בא"ח צו ו).

י – מעוברות ומיניקות – מסולקות דמים

אשה שהתחילה היריון, כל עוד לא וידאה זאת בבדיקה אמינה, בשלושת החודשים הראשונים עליה לפרוש בעונות וסתה ככל הנשים. אבל אם היא יודעת בוודאות על סמך בדיקת היריון שהיא מעוברת, הרי היא נחשבת 'מסולקת דמים', ואינה צריכה לפרוש יותר בעונת וסתה. ואף שלעיתים היא עדיין רואה דם ונטמאת ממנו, אין זה לפי מחזוריות הווסת אלא מחמת דימומים שלעיתים קורים בתחילת ההיריון.[12]

כמו כן, מינקת נחשבת 'מסולקת דמים' כל עוד היא מניקה אפילו פעם אחת ביום, וזאת בתנאי שעדיין לא ראתה את הווסת הראשון ולא עברו עשרים וארבעה חודשים מהלידה. אבל אם הפסיקה להניק לגמרי, או שראתה וסת, או שעברו עליה עשרים וארבעה חודשים למרות שהיא עדיין מניקה – אינה נחשבת 'מסולקת דמים' והרי היא חוזרת לדיניה הקודמים. כלומר, אם לפני תחילת ההיריון היה לה וסת קבוע לג' בחודש, תפרוש בג' בחודש הבא כדין וסת הקבוע שלה. וכן אם היה לה 'וסת הגוף', כשתרגיש שוב את הרגשת וסתה, תפרוש עד סוף העונה כפי שהיתה רגילה. וכן אם היתה רגילה לראות וסת קבוע של הפלגות, אחרי שתחזור לראות פעם אחת, תחזור לשמור את וסת ההפלגה הקבוע שלה. ואם במשך שלוש פעמים לא ראתה בעונת וסתה הקבוע – שוב אינה חוששת לו. ואם לא היה לה וסת קבוע, לאחר שתראה פעם אחת, תחשוש לשלוש העונות כדרך מי שאין לה וסת קבוע.[13]


[12]. במשנה בנדה ז, א-ב, מבואר דין ארבע נשים שאינן רגילות לראות דם (מעוברת, מניקה, קטנה וזקנה), שהואיל והן 'מסולקות דמים', אם ראו דם – 'דיין שעתן', היינו שמטמאות תרומות וטהרות רק מעת שראו את הדם, ולא למפרע ביממה שלפני כן כשאר נשים. מכאן למדנו גם לדין פרישה בעונת הווסת, שהן נחשבות מסולקות דמים ואינן צריכות לפרוש.

מעוברת, מבואר בנדה ח, ב: "מִשֶּׁיִּוָּדַע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום ר' מאיר: שלושה חודשים". וכן נפסק בשו"ע קפט, לג. יש סוברים שגם כיום כאשר ניתן לדעת בוודאות על ידי בדיקה אם התחיל היריון, מי שהיה לה וסת קבוע, צריכה לחשוש לעונות שלו עד סוף שלושת החודשים. ואם לא היה לה וסת קבוע, לאחר חודש אחד שלא תראה, שוב אין לה עונות שבהן היא צריכה לפרוש (טה"ב ב, ז; בדה"ש קפד, ז, ביאורים). אולם כיוון שבפועל ההיריון מפסיק את מחזוריות הווסתות, והדימומים שלעיתים קורים הם מחמת סיבות אחרות, כדוגמת היפרדות השלייה, לפיכך, יש לומר שחוששים שלושה חודשים רק כאשר לא היתה ודאות שההיריון התחיל, אבל אם יש ודאות, אין לחשוש. וכ"כ אג"מ יו"ד ג, נב; והרב אליקים לבנון ב'שלום אהלך' כ, ד.

מעוברת שראתה דם ונטמאה, יש אומרים שצריכה לפרוש בעונת החודש וההפלגה בחודש הבא (שו"ע קפט, לג; לבוש לג; ערוה"ש פג; חכמ"א קיב, לח, ועוד). ויש אומרים שרק אם ראתה שלוש פעמים בימי עיבורה, תצטרך לפרוש בעונת הווסת (רש"ל, דרישה קפד, טז; ש"ך יט, ועוד). וכן הלכה, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, ובנוסף, אנו יודעים שאין מחזוריות בדימומים במשך ההיריון.

[13]. מבואר בנדה ט, א, שלר' מאיר מינקת נחשבת 'מסולקת דמים' כל עוד היא מניקה, ואילו לחכמים כל עשרים וארבעה חודשים מהלידה, מפני שבלידה איבריה מתפרקים ורק לאחר עשרים וארבעה חודשים היולדת גומרת להתאושש. וכן נפסק בשו"ע קפט, לג. אולם בימינו (אולי בעקבות התזונה המשופרת), גם לפני שעברו עשרים וארבעה חודשים, לאחר סיום ההנקה הווסתות חוזרים, ויש שאף רואות וסתות סדירים במשך ההנקה. לפיכך, אין להחשיב אשה שפסקה מלהיניק כמסולקת דמים, וכן אין להחשיב מינקת שראתה וסת כמסולקת דמים, כמבואר למעלה. וכ"כ אג"מ יו"ד ג, נב; חוט שני קפט, יח. (לחוט שני קפט, יח, ודעימיה, אשה שהיה לה לפני ההיריון וסת קבוע, לאחר תום כ"ד חודש, תחשוש שוב שלוש פעמים לאותו הווסת. אולם להלכה אין לחוש לכך, הואיל ובפועל כאשר התחילו הווסתות לפני כ"ד חודש, לא מצאנו שיש הבדל בין לפני כ"ד חודש ולאחריהם).

יא – דין הנוטלת גלולות הורמונליות

אשה שנוטלת גלולות הורמונליות שדוחות את הופעת הווסת, כל זמן שהיא נוטלת את הגלולות ולפי ההערכה הרפואית היא לא אמורה לקבל מחזור, אינה צריכה לחשוש לעונות הפרישה, בין אם אלו עונות פרישה מחמת וסת קבוע ובין אם מחמת וסת שאינו קבוע.

לאחר שתפסיק ליטול את הגלולות, תפרוש בעונה שבה היא אמורה לקבל את הווסת. וכיוון שישנן גלולות שונות, והשפעתן על הנשים שונה, צריכה כל אשה לבדוק כמה זמן אחר הפסקת נטילת הגלולות הללו היא מתחילה לראות דם, ועד שתדע זאת, תפרוש החל מ-48 שעות לאחר נטילת הגלולה האחרונה. לאחר מכן, אם במשך שלוש פעמים תמצא שהיא מתחילה לראות דם לאחר זמן רב יותר, כגון שלושה ימים מנטילת הגלולה האחרונה, תקבע על פי זה וסת, ותחשוש לעונה שבה היא עלולה לקבל את המחזור. ואם יש לה ספק, תחמיר גם עונה קודם.[14]


[14]. נדה לט, א, במשנה: "ר' מאיר אומר: אם היתה במחבֹא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה – הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים". ר' מאיר סובר שווסתות דאורייתא, ואע"פ כן מיקל במצב של חרדה, קל וחומר שיקלו בזה הסוברים שווסתות דרבנן. כלומר, אינה צריכה לפרוש בעונת וסתה וגם לא לבדוק את עצמה בסופה. כ"כ רשב"א, וכך משמע משו"ע קפד, ח. אולם לרמב"ן לכתחילה צריכה לפרוש ולבדוק בסוף העונה, וכ"כ הרמ"א. וכל זה בפחד שאינו מצמית באופן ודאי את המחזור, אולם כאשר מדובר בגלולות שנבדקו באופן מדעי, אפשר לסמוך עליהן שדוחות את הווסת (דרכי טהרה ז, קא; מנחת שלמה תנינא עה, א. ושלא כלבושי עז ח, ה, ומשמרת הטהרה ז, צט, שהקלו רק לאחר שהוכח אצל אשה זו שהגלולות דחו את וסתה שלוש פעמים).

כל זמן שהאשה אינה יודעת כמה זמן אחר נטילת הגלולה האחרונה יגיע הווסת, תפרוש החל מ-48 שעות מנטילתה. ובדרכי טהרה ז, קב, כתב שתמשיך בפרישתה עד סוף שבעה ימים, שזה הזמן שהווסת עשוי להתעכב לאחר נטילת הגלולות.

יב – מבוגרת

אשה שהגיעה לגיל המעבר, שבו הווסת מפסיק להופיע, ועברו עליה תשעים יום ולא ראתה וסת, בטל ממנה דין פרישה בעונת וסתה. מפני שגם אם תראה וסת, כיוון שהוא כבר לא סדיר, אין זמן שבו ישנה סבירות שתראה את הווסת הבא. אמנם בעת שתראה דם תיטמא ככל הנשים, אולם לא תצטרך לחשב מראייתו עונות שבהן עליהם לפרוש.

אם לאחר שפסקה מלראות תשעים יום חזרה לראות שלושה וסתות במחזוריות קבועה, קבעה לה וסת קבוע (שו"ע קפט, ל-לא). ואם חזר הווסת להופיע בקביעות הקודמת שהיתה לה אפילו פעם אחת, כגון שהיתה רגילה לראות בכל ג' לחודש ושוב ראתה בג' בחודש, מיד לאחר פעם אחת, עליה לחזור לחשוש לקביעותה כדין וסת קבוע. שכן התברר שאותה הפסקה של תשעים יום לא היתה ההפסקה שבישרה את ההפסקה הסופית של מחזוריות הווסת.

אם לאחר שפסקה מלראות תשעים יום חזרה לראות שלושה וסתות כל חודש או לכל היותר חודשיים, בלי מחזוריות קבועה, מהופעת המחזור השלישי תתחיל לחשוש לראיותיה כדין וסת שאינו קבוע.[15]


[15]. נדה ט, א-ב: "איזו היא זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות [סמוך לזקנתה]. היכי דמי סמוך לזקנתה? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה 'זקנה היא' (אבל בפניה עוד לא אומרים לה כך כדי שלא לביישה). ורבי שמעון בן לקיש אומר: כל שקורין לה 'אמא אמא' ואינה בושה" (היו רגילים לקרוא לזקנה 'אמא', וזה שלב מאוחר יותר, שבו כבר אינה מתביישת מכך שקוראים לה 'אמא' כפי שהכל היו רגילים לקרוא לזקנות). וכן נפסק בשו"ע קפט, כח-כט. כיום מדדים אלו אינם מקובלים בחברה, ולכן איננו יכולים לקבוע את הדין לפיהם. ויש שרצו לקבוע גיל מדויק להגדרת זקנה (עי' אוצר ההלכה קפט, קמ). אולם בפועל גיל סיום הווסתות משתנה מאוד מאשה לאשה, ולכן קבעו חכמים את המדד לפי מה שהיה ניכר לחברותיה של האשה ממכלול התנהגותה, חיוניותה והמראה שלה, ולא לפי גיל. למעשה, כיום נשים יכולות לדעת את מצבן ההורמונלי על פי הבדיקות הרפואיות שמתבצעות מעת לעת בקופות החולים, וממילא כל אשה שמבינה שהגיעה לגיל המעבר שבו הווסתות נעשים לא סדירים, ובמשך תשעים יום לא ראתה וסת, אינה צריכה לחשב עוד עונות פרישה.

אם תחזור לראות שלוש פעמים אחת לחודש או לכל היותר חודשיים, בלא מחזוריות קבועה, לאחר הפעם השלישית התברר שווסתה לא פסק, וכיוון שלא קבעה וסת, עליה לחשוש לראיותיה כדין וסת שאינו קבוע (ט"ז קפט, מג; סדרי טהרה לד, חוו"ד לה, סוגה בשושנים). ושלא כסוברים שכל עוד לא קבעה וסת, גם לאחר שלוש פעמים אינה חוששת לווסת שאינו קבוע (ש"ך נקוה"כ קפט, יא; חכמ"א קיב, לז). ולאחר ששוב לא תראה תשעים יום, תחזור לדין מסולקת דמים שאינה צריכה לחשוש לזמני פרישה מראיותיה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן