חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – היוצא לדרך

מצווה לאיש שנצרך לנסוע מביתו למשך כמה ימים, שבלילה שלפני נסיעתו יפקוד את אשתו. מפני שמצוות עונה מחייבת לקיים את החיבור בעונות הקבועות, ובנוסף, בעת שתשוקתו של אחד מבני הזוג גוברת. מטבעו של עולם, לפני שהאיש עומד לנסוע מביתו, תשוקתם גוברת, ועל כן חובה שיקיימו את החיבור בלילה שלפני נסיעתו, כדי שייפרדו באהבה ובשמחה. וכן הדין כאשר האשה נצרכת לנסוע מביתה למשך כמה ימים.

אמרו חכמים, שבזכות החיבור בלילה שלפני הנסיעה, יזכו לשמור אמונים זה לזה ולא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה, שנאמר (איוב ה, כד): "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". כיוון שמצווה זו גדולה וחשובה, אמרו חכמים שמצווה לקיים את החיבור אפילו אם בלילה שלפני יציאת האיש חלה העונה שבה הם צריכים לפרוש. מפני שכל עוד לא הרגישה בפועל שהתחיל הווסת, מהתורה הם מותרים, וחכמים הם שקבעו שמצווה לפרוש בעונת הווסת, וכיוון שהחובה לקיים את החיבור לפני הנסיעה היא מהתורה, היא דוחה את מצוות הפרישה בעונת הווסת שמדברי חכמים.

אמנם יש מהראשונים שהחמירו והורו, שאם הלילה שלפני הנסיעה חל בעונת הפרישה, אסור לקיים חיבור אלא המצווה היא להרבות בדברי חיבה ואהבה (ר"ת ורא"ש). אולם לדעת רוב הפוסקים, אף אם הלילה שלפני הנסיעה חל בעונת הפרישה, יש לקיים את החיבור. אמנם כאשר אפשר, מוטב לקבוע את מועד היציאה לדרך שלא בעונת הפרישה (רש"ל, תוה"ש). כאשר הנסיעה קצרה, כך שיספיק לחזור לפני שיגיע זמן מצוות עונתם לפי רגילותם, ייפרדו בחיבוק ונישוק ולא בחיבור.

מצווה זו מיוחדת ליוצא לדרך, שיש בה גם חיוב גדול של מצוות עונה וגם שלום בית והצלה ממכשול, אבל בשאר הזמנים שמצווה לקיים בהם את החיבור, ואפילו בליל טבילה, אין להתיר חיבור בעונת פרישה.[11]


[11]. אמרו חכמים ביבמות סב, ב: "אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה… והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי". בארו הראשונים, שגם בעונה שצריכים לפרוש, כל זמן שלא ראתה דם, מצווה על היוצא לדרך לפקוד את אשתו בחיבור (רש"י, ראב"ד, ראב"ן, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן, רבנו ירוחם). והוסיף הריטב"א (שבועות יח, ב) שהכתוב מבטיח שלא תראה דם בשעת החיבור. מנגד, לדעת ר"ת אין להתיר לשם כך חיבור בעונת הווסת, ולגרסתו הכוונה להורות שאם אשתו נידה או בעונת וסתה הקבוע – ייפרד ממנה בדברי חיבה. וכן פסקו רז"ה, רא"ש, או"ז ותרומה. למעשה, בשו"ע יו"ד קפד, י, נפסק שחובה לפקוד בחיבור ממש. וכן הסכים הרמ"א שהעיקר להלכה, אולם כתב עפ"י הסמ"ג שהמחמיר להסתפק בכל מיני קרבה שאינם חיבור, תבוא עליו ברכה. והרש"ל תמה, מה חומרא יש בזה, הרי לרוב הפוסקים חובה לקיים חיבור, ואיך המתבטל מזה נחשב מחמיר. לכן ביאר שדעת הסמ"ג, שהמחמיר ישנה את זמן צאתו באופן שיוכל לקיים את החיבור לכל הדעות. וכ"כ תורת השלמים יט. יש להוסיף, שנראה שר"ת מחמיר רק בעונת פרישה מווסת קבוע, אבל מווסת שאינו קבוע לא החמיר (מרחשת לג, ט; טה"ב ח"א עמ' צח, ועוד).

כתבתי שגם כאשר האשה יוצאת לדרך מצווה לקיים את החיבור (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ט), אולם כאשר היציאה בעונת פרישה, יש מקום להסתפק, שמא כשהאיש יוצא יש יותר חשש ממכשול (עי' דרכ"ת קפד, מו; ששבה"ל א). מנגד, מצינו שבפועל יש לחוש למכשול גם ביציאת האשה. למעשה, הרוצים לקיים את החיבור על פי מה שמכירים בעצמם, רשאים.

היוצא לדרך למשך זמן שיספיק לחזור לפני שתגיע עונת החיבור הבאה שלהם, אינו חייב לפקוד את אשתו, וממילא אינו רשאי לקיים את החיבור בעונת הפרישה (הגהות יעב"ץ יבמות סב, ב; תורת חיים סופר או"ח רמ, ד).

היוצא לדבר מצווה, כגון לפדיון שבויים, ויש חשש שאם יקיים את החיבור דעתו תוסח מהמצווה ולא יקיימה כראוי, לא יקיים את החיבור, שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת (יבמות סב, ב, עפ"י רש"י ונמוק"י). אבל אם אין חשש שהחיבור יגרום להתרשלות במצווה – חובת המצווה לקיים את החיבור חוזרת למקומה (דרכי טהרה ו, יז).

בכנסת יחזקאל לג, התיר חיבור גם בעונת פרישה שחלה בליל טבילה, אולם רבים חלקו עליו, מפני שהיתר זה מיוחד ליוצא לדרך. וכ"כ פלתי, נו"ב, סדרי טהרה, חו"ד, ועוד. אמנם לגבי כלה שעונת פרישתה חלה בליל נישואיה – יש מתירים (המקנה, שם אריה יו"ד מג), ורבים אוסרים (נו"ב מהדו"ת יו"ד קיז; רש"ק, בא"ח צו ו).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן