ג – דיני הפרישה

מצוות הפרישה היא לפרוש מקיום החיבור, אבל חיבוק ונישוק של חיבה מותרים, מפני שרק את החיבור אסרו חכמים, שמא בעת החיבור יתחיל הווסת. אמנם בני זוג שחוששים שמא מתוך חיבוק יגיעו לאיסור החיבור או שהאיש יגיע להוצאת זרע לבטלה, צריכים להימנע גם מחיבוק.[4]

לקראת סוף העונה האשה צריכה לבדוק את עצמה בדיקה פנימית בנרתיק, כדי לדעת אם הווסת התחיל. בעונת לילה תבדוק את עצמה לאחר שתקום (צורת הבדיקה מבוארת לעיל ד, ג). ואם לא בדקה את עצמה בסוף העונה, לאחר וסת קבוע או עונה בינונית, לא יקיימו חיבור עד שתבדוק ותראה שהיא נקייה (שו”ע קפט, ד).[5]


[4]. לראב”ד, רמב”ן, רשב”א, שו”ע קפד, ב; רמ”א קפד, י, ועוד רבים, חובת הפרישה היא רק מחיבור. מנגד, לדעת תה”ד רנ, גם חיבוק ונישוק אסור בעונת הפרישה, הואיל ולרמב”ם ורוב הראשונים, הם בכלל קרבה האסורה מהתורה. וכן פסקו ט”ז ג, לחם ושמלה ד, בא”ח צו ב. אולם כיוון שלהלכה חיוב הפרישה מדרבנן, הלכה כדעת רוב הפוסקים שרק החיבור שעונשו כרת נאסר בסייג הפרישה, ולא חיבוק ונישוק שגם בימי האיסור אסורים מהתורה בלאו ולא בכרת. בנוסף, ביאר הב”ח, שהחיבור אסור שמא יגרום להופעת הווסת, וממילא אין מקום לאסור חיבוק. כתב על דין זה בשו”ת רדב”ז (א, קסג): “איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם, דתפסת מרובה לא תפסת ולא יישאר בידם לא זה ולא זה”. אמנם כאשר יש חשש שיגיעו מתוך מגע של חיבה לאיסור החיבור, ברור שעליהם להימנע מכך, וכ”כ בדרכי טהרה ו, יד.

כיוון שלמעשה רק החיבור אסור, יש מתירים לישון יחד בלא בגדים (שולחן גבוה ה, זב”צ ח). אולם נכון להימנע מכך, ורק עם בגדים הרוצים להקל רשאים. וטוב להחמיר שלא לישון חבוקים אף עם בגדים, שמא תוך שנתם הווסת יתחיל (עי’ שועה”ר קונ”א א, טה”ב ב, ב, עמ’ עב).

[5]. בנדה טז, א, מבואר שאשה צריכה לבדוק בעונת וסתה אם החלה לראות, ונחלקו תנאים ואמוראים אם וסתות, כלומר החשש שתראה דם בעונת הווסת, מהתורה או מדרבנן. לר’ מאיר ושמואל, חשש וסתות מהתורה כדין כל חזקה, וממילא אם לא בדקה את עצמה מיד בסוף עונתה, אף אם תבדוק אח”כ ולא תראה דם, היא בחזקת טמאה, שחזקה על הדימום שבא בזמנו וכנראה שלא נמצא כי אבד. אולם לדעת חכמים ורב, חשש וסתות דרבנן, כלומר אין חזקה שיצא דם אלא רק תיקנו חכמים לפרוש באותה עונה ולבדוק. וכן הלכה שווסתות דרבנן. לפיכך, גם אם בדקה את עצמה אחר זמן רב, כל זמן שלא הרגישה ולא ראתה דם היא עדיין בחזקת טהרה. ולרי”ף היא אף מותרת בתשמיש בלא בדיקה. אולם לתוס’ ורשב”א, אסורה עד שתבדוק. ואף שנפסק שווסתות דרבנן, הואיל ובידה לבדוק, יש להחמיר שאם לא בדקה בסוף העונה, לא ישמשו בלא בדיקה. וכן נפסק בשו”ע קפט, ד, ורמ”א קפד, ט. (אמנם רא”ם, תרומה ומרדכי, מחמירים שאם לא בדקה מיד בסוף עונתה, היא בחזקת טמאה ושוב לא תועיל לה בדיקה, והב”ח והש”ך חששו לדעתם. אולם שאר הפוסקים לא חששו לחומרתם, וכ”כ ב”י, ט”ז, פלתי, חו”ד ועוד רבים. ראו לעיל בהערה 3, שלרוה”פ הפרישה בעונת הווסת מדרבנן, וי”א מהתורה).

די לבדוק פעם אחת בסוף העונה. (ויש אומרים שלכתחילה תבדוק גם בתחילתה, לבושי עז ט, תמצית ח; בדי השלחן נד; ששבה”ל סיכום קפד, ט, א). והחו”ד קפד, ט, החמיר להצריך הנחת מוך דחוק במשך כל העונה, ורבים חלקו עליו (עי’ אמרי בינה ו, ערך שי, מהר”ש ענגיל ד, מט). כתבו כמה אחרונים, שבדורות האחרונים שהחלו ללבוש תחתונים, הרוצה להדר כחוו”ד אינה צריכה להניח מוך דחוק אלא די בכך שתלבש תחתונים לבנים, שהואיל והם הדוקים לגוף הם קולטים כל דם כמוך דחוק, ובסוף העונה תבדוק את עצמה בדיקה פנימית (קרן לדוד יו”ד קעח; אג”מ יו”ד ג, מח).

גם אשה שאין לה וסת קבוע, שעליה לפרוש מחמת הספק שלוש עונות (כמבואר בהלכה ה), צריכה לבדוק את עצמה בכל אחת משלוש העונות שהיא פורשת בהן לקראת סופה. ואם לא בדקה, לאחר עונה בינונית אסורה בתשמיש עד שתבדוק, ולאחר עונת ההפלגה והחודש, אינה צריכה לבדוק (שו”ע קפט, ד).

תפריט