ח – מדיני וסתות

[10]. דעת רוב הראשונים שהזמן הקובע לפרישה הוא תחילת הווסת, ומהם: רז"ה, רשב"א, רא"ש, רי"ו, מאירי, ריטב"א ור"ן. אמנם לראב"ד ורמב"ן, יש לחשב את כל משך הווסת כעונות שיש לחשוש ולפרוש בהן. ואף שבלחם ושמלה כא, ובא"ח צו ד, חששו לדעתם, למעשה, הלכה כדעת רוב הראשונים שקובעים פרישה בעונה אחת לפי תחילת הווסת. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו; רמ"א קפט, יג; פרדס רימונים, ערוה"ש לב, ועוד רבים. (אמנם כאשר הווסת קצר, ונמשך רק סביב שעות המעבר שבין שתי עונות, חוששים לעונה הראשונה והשעות מהעונה השנייה שבהן הוא נמשך, שו"ע קפד, ה).

אין וסתות לכתמים, כלומר, כאשר אשה נאסרה מחמת כתם, אין היא קובעת וסת על פי הכתם לעניין עונת פרישה (שו"ע קצ, נד). לפיכך, גם אם ראתה את הכתם שממנו נאסרה כמה ימים לפני תחילת הווסת, עונת פרישתה נקבעת לפי ראיית דם הווסת שיצא בהרגשה (ציץ אליעזר ח"ו כא, ב; שבט הלוי ג, קיח). וגם אם נטמאה מחמת בדיקה פנימית בסיום עונת הפרישה, אם דימום הווסת התחיל בעונה אחרת, יש לחשב את עונות הפרישה בחודש הבא מזמן תחילת דימום הווסת. אבל אם אירע שלוש פעמים שנאסרה בבדיקה פנימית, כגון בבדיקה שבסיום עונת הפרישה, כיוון שהוחזקה בכך, מעתה תחשב את עונות הפרישה מעונת הראיה בבדיקה הפנימית (הרי בשמים א, צח; פתחא זוטא קצ, קב; מנחת יצחק ד, קיח, ג; טה"ב א עמ' עה; ועוד. שלא כבית שלמה ב, ז; ואג"מ יו"ד ב, סח, שסוברים שגם אחר פעם אחת שנמצא דם בבדיקה פנימית, יש לקבוע על פיו את עונות הפרישה).