ב – מצוות הפרישה בעונת חשש הווסת

אמרו חכמים (שבועות יח, ב), שמצווה על בני הזוג להימנע מחיבור בעונה שבה האשה עלולה לקבל את וסתה, שנאמר (ויקרא טו, לא): “וְהִזַּרְתֶּם (והִפרשתם) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם”. לפיכך, תיקנו חכמים שכאשר תגיע העונה שבה האשה עלולה לראות את וסתה, יימנעו בני הזוג מחיבור, שמא הווסת יתחיל תוך כדי החיבור. עונה היא יום או לילה (כמבואר להלן ד).

פסוקים אחדים לאחר המצווה להפריש את ישראל מטומאתם, נאמר (ויקרא טז, א): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”, ללמדנו שאפילו אדם גדול וצדיק, עלול להיענש אם לא יזהר לפרוש מהקדושה בעת שיש צורך בכך (עי’ שבועות יח, ב). כוונתם של בני אהרן היתה טובה, הם רצו להתקרב אל ה’, אלא שפרצו את הגבול ומתו. שנאמר (ויקרא י, א-ב): “וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'”. כיוצא בזה מצוות עונה היא מצווה שעל ידה השכינה שורה (סוטה יז, א; רמב”ן באגרת הקודש). אולם כשהיא נעשית בלא זהירות מהאיסור, היא מטמאה אותם ומסלקת את השכינה מביניהם. ועל כך הזהירה התורה: “וְהִזַּרְתֶּם (והפרשתם) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם”.

בני זוג שמקדשים את עצמם במצוות עונה, כלומר מקיימים את המצווה בשמחה מתוך נאמנות ואהבה, ועם זאת נזהרים לפרוש בעונת הווסת – יזכו לילדים שיודעים לרסן את עצמם ולהוסיף טובה וברכה. ויהיו בניהם בעלי דעת, אחראים וחרוצים, וראויים להורות בתורה. ויהיו בנותיהם בעלות בינה, ראויות לקלוט את דבר ה’ ולגלותו במרחבי החיים (עפ”י שבועות יח, ב).[3]


[3]. שבועות יח, ב: “וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם – אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן”. לרוב הראשונים והאחרונים, אזהרת הפרישה מדברי חכמים והפסוק אסמכתא. כ”כ ראב”ד, סמ”ג, רשב”א, רי”ו, מרדכי, ש”ך, ט”ז, תפארת למשה ועוד. ולר”ת והיראים, האזהרה מהתורה (וכ”כ נו”ב קמא יו”ד נה, וחת”ס יו”ד קע, עפ”י כמה ראשונים, שחובת הפרישה מהתורה, אולם אם עברה עונת הווסת ולא ראתה ולא הרגישה, החשש שראתה מדרבנן בלבד. וכפי שמבואר להלן בהערה 5, שהלכה כחכמים ורב שווסתות דרבנן, היינו שאם לא בדקה את עצמה בסוף העונה ולא הרגישה שהתחיל וסתה, אינה נחשבת טמאה. הוסיף חת”ס קעט, שבווסת שאינו קבוע הכל מודים שהפרישה מדרבנן).

עוד נאמר בשבועות שם: “אמר ר’ יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן – מתים, דכתיב (ויקרא טו, לא-לג): וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם… וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ, וסמיך ליה (שם טז, א): אַחֲרֵי מוֹת. אמר ר’ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה – הויין לו בנים זכרים, דכתיב (שם יא, מז): לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר… אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – הויין לו בנים זכרים, שנאמר (שם יא, מד): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר”. בפנה”ל שמחת הבית וברכתו א, א-ב; ג, ג; י, מבואר שהקדוּשה היא קיום מצוות עונה בשמחה יתרה, מתוך נאמנות ואהבה.

ביאר בחידושי אגדות למהר”ל בשבועות שם, שהזכייה בבנים זכרים, הכוונה שיהיו לבנים את המעלות המיוחדות שיש לזכרים, בעלי דעת, אחראים וחרוצים, וראויים להורות בתורה. ע”כ. על פי זה, כיוון שלאחר ביאור דין יולדת זכר התורה ממשיכה לבאר דין יולדת נקבה – “וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד”, הרי שמתוך הזהירות לפרוש סמוך לווסת ולהתקדש למצווה זוכים גם לבנות, שכן תמיד לאחר ברכת הבנים נמשכת ברכה לנשים. וככל שכישרונן של הנשים מתגלה יותר, עלינו להעמיק יותר בביאור המשך הברכה הזו. ואם כן הכוונה שבזכות ההבדלה והזהירות יזכו לבנות שיגלו את המעלות המיוחדות שיש לבנות, בבינה יתרה ובגילוי דבר ה’ בכל מרחבי החיים, וכפי שכתבתי למעלה.

תפריט