אשה שהתחילה היריון, כל עוד לא וידאה זאת בבדיקה אמינה, בשלושת החודשים הראשונים עליה לפרוש בעונות וסתה ככל הנשים. אבל אם היא יודעת בוודאות על סמך בדיקת היריון שהיא מעוברת, הרי היא נחשבת 'מסולקת דמים', ואינה צריכה לפרוש יותר בעונת וסתה. ואף שלעיתים היא עדיין רואה דם ונטמאת ממנו, אין זה לפי מחזוריות הווסת אלא מחמת דימומים שלעיתים קורים בתחילת ההיריון.[12]
כמו כן, מינקת נחשבת 'מסולקת דמים' כל עוד היא מניקה אפילו פעם אחת ביום, וזאת בתנאי שעדיין לא ראתה את הווסת הראשון ולא עברו עשרים וארבעה חודשים מהלידה. אבל אם הפסיקה להניק לגמרי, או שראתה וסת, או שעברו עליה עשרים וארבעה חודשים למרות שהיא עדיין מניקה – אינה נחשבת 'מסולקת דמים' והרי היא חוזרת לדיניה הקודמים. כלומר, אם לפני תחילת ההיריון היה לה וסת קבוע לג' בחודש, תפרוש בג' בחודש הבא כדין וסת הקבוע שלה. וכן אם היה לה 'וסת הגוף', כשתרגיש שוב את הרגשת וסתה, תפרוש עד סוף העונה כפי שהיתה רגילה. וכן אם היתה רגילה לראות וסת קבוע של הפלגות, אחרי שתחזור לראות פעם אחת, תחזור לשמור את וסת ההפלגה הקבוע שלה. ואם במשך שלוש פעמים לא ראתה בעונת וסתה הקבוע – שוב אינה חוששת לו. ואם לא היה לה וסת קבוע, לאחר שתראה פעם אחת, תחשוש לשלוש העונות כדרך מי שאין לה וסת קבוע.[13]
מעוברת, מבואר בנדה ח, ב: "מִשֶּׁיִּוָּדַע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום ר' מאיר: שלושה חודשים". וכן נפסק בשו"ע קפט, לג. יש סוברים שגם כיום כאשר ניתן לדעת בוודאות על ידי בדיקה אם התחיל היריון, מי שהיה לה וסת קבוע, צריכה לחשוש לעונות שלו עד סוף שלושת החודשים. ואם לא היה לה וסת קבוע, לאחר חודש אחד שלא תראה, שוב אין לה עונות שבהן היא צריכה לפרוש (טה"ב ב, ז; בדה"ש קפד, ז, ביאורים). אולם כיוון שבפועל ההיריון מפסיק את מחזוריות הווסתות, והדימומים שלעיתים קורים הם מחמת סיבות אחרות, כדוגמת היפרדות השלייה, לפיכך, יש לומר שחוששים שלושה חודשים רק כאשר לא היתה ודאות שההיריון התחיל, אבל אם יש ודאות, אין לחשוש. וכ"כ אג"מ יו"ד ג, נב; והרב אליקים לבנון ב'שלום אהלך' כ, ד.
מעוברת שראתה דם ונטמאה, יש אומרים שצריכה לפרוש בעונת החודש וההפלגה בחודש הבא (שו"ע קפט, לג; לבוש לג; ערוה"ש פג; חכמ"א קיב, לח, ועוד). ויש אומרים שרק אם ראתה שלוש פעמים בימי עיבורה, תצטרך לפרוש בעונת הווסת (רש"ל, דרישה קפד, טז; ש"ך יט, ועוד). וכן הלכה, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, ובנוסף, אנו יודעים שאין מחזוריות בדימומים במשך ההיריון.
[13]. מבואר בנדה ט, א, שלר' מאיר מינקת נחשבת 'מסולקת דמים' כל עוד היא מניקה, ואילו לחכמים כל עשרים וארבעה חודשים מהלידה, מפני שבלידה איבריה מתפרקים ורק לאחר עשרים וארבעה חודשים היולדת גומרת להתאושש. וכן נפסק בשו"ע קפט, לג. אולם בימינו (אולי בעקבות התזונה המשופרת), גם לפני שעברו עשרים וארבעה חודשים, לאחר סיום ההנקה הווסתות חוזרים, ויש שאף רואות וסתות סדירים במשך ההנקה. לפיכך, אין להחשיב אשה שפסקה מלהיניק כמסולקת דמים, וכן אין להחשיב מינקת שראתה וסת כמסולקת דמים, כמבואר למעלה. וכ"כ אג"מ יו"ד ג, נב; חוט שני קפט, יח. (לחוט שני קפט, יח, ודעימיה, אשה שהיה לה לפני ההיריון וסת קבוע, לאחר תום כ"ד חודש, תחשוש שוב שלוש פעמים לאותו הווסת. אולם להלכה אין לחוש לכך, הואיל ובפועל כאשר התחילו הווסתות לפני כ"ד חודש, לא מצאנו שיש הבדל בין לפני כ"ד חודש ולאחריהם).
