פרק פרק טו - קריאת שמע

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמיים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. השלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תיקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה היא לקרוא את פסוק 'שמע ישראל' בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות.

אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמיים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמיים, יקיים את המצווה מהתורה במעלה גדולה יותר. ולכן תיקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות.^[1]

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". דרשו חכמים מהמילה 'כל', שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תיקנו חכמים לקרוא את פרשת 'ויאמר', כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת 'ויאמר' לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשנייה, שנזכרה בה יציאת מצרים. לכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג).

הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת 'אמת ויציב'. ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת 'ויאמר' או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג. וראו לעיל יא, יא, בעניין זמן ק"ש וברכותיה, ולהלן כה, סוף הערה 3 לגבי ק"ש ערבית).

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם שעומד מול ערך הדבקות בה' יתברך, וכל הערכים מקבלים את משמעותם מתוך הדבקות בה', ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". פירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. עוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". גם אדם שלמד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו. לכן נצטווינו לקרוא את שמע בבוקר ובלילה, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ולא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה על הגברים להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרן על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". לא זו בלבד, אלא שצוותה על כל ישראל לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

בפרשה השנייה – 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה כולנו לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמיים, במסירת כל כוחותינו לעבודתו. בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית – 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, שנאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". בסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטווינו לזוכרה ביום ובלילה. כשם שהציצית מגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה שיש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו (על טעם מצוות הציצית ראו פנה"ל חפצי קודש א, ב; ב, א).

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק 'שמע ישראל'. בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. בפרשה השנייה אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות ולומדים שבקיום המצוות תלויה הברכה השופעת לעולם, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. בפרשה השלישית אנו נזכרים בכל מצוות ה' מתוך מצוות לבישת הציצית וראייתה, ובסיומה אנו מזכירים את יציאת מצרים, שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, וזו הרחבה של המילים שמע ישראל. בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתיקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפירמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שאמרו חכמים, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

במשך תקופה ארוכה וקשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות והערכים המוסריים הנובעים ממנה. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

כשם שעם ישראל, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, וקיבל תורה מהשמיים וגילה לעולם את האמונה והמוסר; כך כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. לכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולהתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך, צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם בדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו.^[2]

כך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה'' – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). כשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמיים – יצא ידי חובתו.^[3]

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמיים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. נזכר באמצע הפרשה הראשונה – יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. נזכר באמצע הפרשה השנייה – יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה, נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז). מנהג טוב שיש בו כבוד שמיים, שהקהל אומר את הפסוק הראשון יחד בקול ובנעימה. וכפי שאמרו חכמים (שהש"ר ח, יא): "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִינִי. כשאתם קוראים חברים (בנעימה אחת ביחד) – אני ופמליא שלי מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי. אבל כשישראל קוראים קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת: בְּרַח דּוֹדִי…".

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תיקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו נאספו כל בניו אליו. ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תיקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמיים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמיים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמיים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).^[4]

אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת פסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו. ברצונו יוסיף לו חיים וברצונו ימעט את חייו ח"ו. זו משמעות שמו ומלכותו שמתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה אנו מקיימים את מצוות ה'. השנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמיים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמה, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, ברור שכוונתו לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים י, ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).^[5]

רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' – כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו אותה, לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד שקוראים את פרשת 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב).

בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. לכתחילה יש להבחין בין א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). אמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו – יצא. אבל אם רק הרהר את 'שמע', כיוון שלא קראה בפיו – לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, וראו לעיל א, ט).^[6]

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את 'שמע' ולהתפלל בלשון הקודש, אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ראו לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. לדוגמה, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).^[7]

מותר לקרוא את 'שמע' בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את 'שמע' בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אולם ההלכה כבית הלל, שפירשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר רחוק מהעולם, שרק בתנוחה מסוימת אפשר לבטאה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את 'שמע' בכל מצב.

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את 'שמע' בהליכה, שנאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמיים כדרך עראי, לפיכך, נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). אסור לאיש לקרוא את 'שמע' בשכיבה על הגב או הבטן, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; ועי' שו"ע אה"ע כג, ג; להלן כו, 3).^[8]

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית בתפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). אולם גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג; עיין לעיל יב, ט, 10).

נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", ובתפילין של ראש כשאומרים: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו).

נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול לשם כך את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות.^[9]

נוהגים לפני פרשת 'ויאמר' ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים 'ציצית' מנשקים את הציציות. וכשאומרים 'וראיתם' מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים 'אמת'. וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת 'אמת ויציב', ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.

התורה נותנת חיים ורפואה לאדם ולעולם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. אמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א).

המתפלל ביחידות חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן". לפי ה'שולחן ערוך', יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ויציב ונכון וקיים וישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות. ולמנהג רוב יוצאי ספרד, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואף שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, יש בה תחליף מסוים (שו"ע ורמ"א סא, ג; כה"ח טו).^[10]