ארכיון הקטגוריה: פרק טו – קריאת שמע

א – מצוות קריאת שמע

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה לקרוא את הפסוק 'שמע ישראל' בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות.

אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות.[1]


[1]. השאלה על מה חל הציווי "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". לדעת רמב"ן, רא"ה, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רשב"ץ, ר"י החסיד, וב"י מו, ט, על הפסוק הראשון בלבד. וכן משמע בשו"ע סג, ד, שרק בו הכוונה מעכבת. ולדעת תר"י ויראים, המצווה על כל הפרשה הראשונה. אבל מה שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' "לְדַבֵּר בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), מכוון למצוות תלמוד תורה ביום ובלילה. ולדעת פר"ח סז, שתי הפרשות מהתורה. ועיין יבי"א ח, ו-ד. ועיין ערוה"ש נח, טו, שמסיק מכמה ראשונים שכולם מהתורה. והמבי"ט באר בקרית ספר, שכמו במצוות תלמוד תורה, הלומד פסוק אחד כבר קיים המצווה, ומ"מ ככל שילמד יותר יקיים יותר את המצווה, כך בקריאת שמע. וכעין זה באר ביד פשוטה בהקדמה להל' ק"ש.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ב – זכירת יציאת מצרים

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ודרשו חכמים מהמילה 'כל' שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לקרוא את פרשת 'ויאמר', כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת 'ויאמר' לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשנייה, שנזכרה בה יציאת מצרים. לכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג).

הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת 'אמת ויציב'. ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת 'ויאמר' או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג, ועיין לעיל יא, יא, בזמן ק"ש וברכותיה, ועיין הל' ערבית, כה, סוף הערה 3).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ג – תוכן פרשת שמע

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם שעומד מול ערך הדבקות בה' יתברך, וכל הערכים מקבלים את משמעותם מתוך הדבקות בה', ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. עוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". גם אדם שלמד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו. לכן נצטווינו לקרוא את שמע בבוקר ובלילה, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ולא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה על הגברים להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא שצוותה על כל ישראל לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ד – הפרשה השנייה והשלישית

בפרשה השניה – 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחותינו לעבודתו. בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית – 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, כפי שנאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". בסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטווינו לזוכרה ביום ובלילה. כמו ציצית שמגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק 'שמע ישראל'. בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. בפרשה השנייה אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות ולומדים שבקיום המצוות תלויה הברכה השופעת לעולם, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. בפרשה השלישית מצוות ציצית שמזכירה ומשמיעה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ויש בה הרחבה של המילים שמע ישראל. בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ה – משמעותה של יציאת מצרים

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפירמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

במשך תקופה ארוכה וקשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות והערכים המוסריים הנובעים ממנה. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

כשם שעם ישראל, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, וקיבל תורה מהשמים וגילה לעולם את האמונה והמוסר; כך כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. לכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולהתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ו – כוונה בפסוק הראשון

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם בדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו.[2]

וכך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה'' – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). כשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.[3]

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. נזכר באמצע הפרשה הראשונה – יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. נזכר באמצע הפרשה השנייה – יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז). מנהג טוב שיאמר כל הקהל ביחד את הפסוק הראשון בקול ונעימה, שעל ידי כך קולם נשמע בעליונים, והקב"ה משתבח בהם (שהש"ר ח, ב).


[2]. עיין בבאו"ה קא, א, 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה.

[3]. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות – יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן במכתבי רע"א מכתב ד' כתב: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא חלק מקבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ז – פסוק שני וכוונתו

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).[4]

אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו. ברצונו יוסיף לו חיים וברצונו ימעט את חייו ח"ו. זו משמעות שמו ומלכותו שמתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).


[4]. לדעת לבוש ומ"א, הואיל ותקנו חכמים לומר "ברוך שם" וכו', אם דילג עליו לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא את פרשת שמע. ולדעת שה"ג, ב"ח ובאו"ה (סא, יג, 'אחרי') יצא. והראיה מברכות יג, א, שהקורא בתורה וכיוון ליבו יצא, ובתורה לא כתוב "ברוך שם". לפי זה, אם התחיל "ואהבת" ונזכר שלא כיוון ב"ברוך שם" וכו', לבאו"ה משמע שאינו חייב לחזור, וכ"כ בערוה"ש סא, ו. (וכ"כ באשי ישראל כ, י). אולם לפי הלבוש ומ"א, משמע שצריך לחזור, וכ"כ בכה"ח סא, מה. ובסי' סג, טז, כתב עפ"י האר"י, שכשחוזר עבור "ברוך שם" צריך להתחיל שוב מ"שמע ישראל".

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ח – מצוות צריכות כוונה

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, ברור שכוונתו לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).[5]

רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' – כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.


[5]. וכן מי שבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר או קריאת מגילה, אע"פ שלא כיוון במפורש לקיים את המצווה, יצא בדיעבד ידי חובה, מפני שעצם הגעתו לבית הכנסת מצביעה על רצונו לקיים את המצווה, ויש בידו כוונה רדומה. אבל אם היה בביתו ושמע מבית הכנסת הסמוך קול שופר או קריאת מגילה, אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה – לא יצא. אמנם לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה – יצא.

יסוד המחלוקת בברכות יג, א, ור"ה כח – כט, א. לרבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולר' זירא צריכות כוונה. לתוס' ותר"י אינן צריכות כוונה, ולעומתם לבה"ג, רי"ף ורא"ש, צריכות כוונה, וכן פסק שו"ע או"ח ס, ד. ובבאו"ה מבאר שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה, צריכים שני תנאים: א) עליו לדעת בעת עשייתו שיש מצווה כזו, למשל, לקרוא את שמע או לאכול מצה. ואם ידע זאת, אף שבאותה שעה לא היתה בידו אפילו כוונה רדומה, יצא לדעתם בקריאתו. ב) עליו לכוון לעשות המעשה, ולא יהיה כמתעסק, כלומר, אם נפח בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות, לא קיים את המצווה.

עוד נחלקו האם גם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת. במ"א כתב בשם רדב"ז, שבמצוות דרבנן הכוונה אינה מעכבת. וכנראה סברתו, שיש לנו ספק כמי הלכה, ובדאורייתא הלכה כמחמירים ובדרבנן כמקילים. אולם לדעת א"ר, גר"א וחיד"א, נפסקה הלכה שמצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, וכן משמע משו"ע. ומ"מ לגבי ברכות חוששים לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, מפני ש"ספק ברכות להקל". ולכן מי שלא כיוון בתחילה, אף שהוא צריך לחזור לקיים את המצווה, מספק שמא הלכה כסוברים שאינן צריכות כוונה – לא יברך (מ"ב ס, י, באו"ה שם. ועיין פנה"ל ברכות יב, ג, 4).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ט – דיני אמירתה

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב).

בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. לכתחילה יש להבחין בין א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). אמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו – יצא. אבל אם רק הרהר את 'שמע', כיוון שלא קראה בפיו – לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט).[6]

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את 'שמע' ולהתפלל בלשון הקודש, אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ועיין לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).[7]


[6]. לתר"י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו"ע סא, כד). וי"א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ"א מ"ב סא, לח). כתב במ"ב סא, מ, שלדעת רוה"פ יכול אדם לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעתה מאחר. לערוה"ש סב, ח, יכול לצאת בשמיעה בתנאי שיהיו שם עשרה. (ונחלקו אם היוצא בשמיעה חייב להבין את כל הפרשה, עיין במ"ב שם, ובאשי ישראל כ, כו).

[7]. קשה, הרי תמיד התרגום אינו נאמן במדויק למקור, ואם אמרו שהקורא בכל לשון יצא, משמע שאין צורך שהתרגום יהיה מדויק באופן מושלם. בערוה"ש סב, ו, באר, שאכן בזמן המשנה והתלמוד ידעו היטב את הלשון בלא ספקות, וכיום שיש לנו ספקות בפירוש המילים, איננו יכולים לתרגם בשלימות, ונתן כמה דוגמאות לספקות, וסיים: "לפיכך בזמן הזה אסור לקרות ק"ש ותפילה וכל הברכות רק בלשון הקודש, וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה". ועדיין קשה, וכי לפני שמונים שנה לא היו ספקות, ומדוע לא הורו שאין יוצאים בתרגום. ואולי היתה זו שאלה לא שכיחה, ולכן לא כתבוה. ונראה שכיום (בעיקר אחר המצאת הדפוס) אנו מדקדקים יותר בפירוש המדויק של המילים, וממילא נתרבו הספקות, ולכן מבחינתנו התרגום כיום אינו מדויק ואי אפשר לצאת בו. אבל כשהציבור דקדק פחות בפירוש החיצוני של המילה והדגש היה על הרעיון הכללי המתברר מתוך ההקשר, התרגום נחשב מדויק. לדינא, גם כיום כתב במקו"ח סב, ב, שגר צדק שאינו קורא ומבין עברית, יקרא ק"ש בתרגום.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

י – אופן אמירתה

מותר לקרוא את 'שמע' בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את 'שמע' בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אולם ההלכה כבית הלל, שפירשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק בתנוחה מסוימת אפשר לבטאה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את 'שמע' בכל מצב.

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את 'שמע' בהליכה, שנאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). אסור לאיש לקרוא את 'שמע' בשכיבה על הגב או הבטן, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; ועי' שו"ע אה"ע כג, ג; להלן כו, 3).[8]

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).


[8]. לשו"ע סג, א, עפ"י רוב הראשונים, אפשר לכתחילה לקרוא ק"ש בשכיבה על צידו. אולם לתר"י, רק כאשר כבר התפשט ושכב, וקשה לו להתיישב, יכול לקרוא כשהוא על צידו, אבל לכתחילה לא יקרא כשהוא שוכב על צידו. והרמ"א חשש לדבריו. בק"ש שעל המיטה, שאינה חובה מהתורה, דעת מ"א שאין צריך להקפיד בזה, ועי' במ"ב רלט, ו.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

יא – תפילין וציצית בקריאת שמע

מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג; עיין לעיל יב, ט, 10).

נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", ובתפילין של ראש כשאומרים: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו).

נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות.[9]

נוהגים לפני פרשת 'ויאמר' ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים 'ציצית' מנשקים את הציציות. וכשאומרים 'וראיתם' מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים 'אמת'. וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת 'אמת ויציב', ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.


[9]. בשו"ע כד, ה; סא, כה, מבואר שנוטל שתי ציציות שלפניו, וכ"כ ביש"ש, והגר"א במעשה רב לט. ויש סברה נוספת לנהוג כך, כי לפעמים החיפוש אחר הציציות שאחריו עלול לשבש את הריכוז בברכת 'אהבת עולם'. אמנם לאר"י יטול ארבע ציציות, כמובא בכה"ח כד, ח, וכ"כ ברכ"י וקצוש"ע יז, ז. ובברכ"י כתב בשם האר"י שיאחז את הציציות ביד שמאל, בין קמיצה לזרת, וכ"כ במ"ב כד, ד, ועיין בכה"ח כד, ט. כתבו כמה אחרונים, שיאסוף את הציציות בעת שיאמר "והביאנו לשלום מארבע כנפות" שבברכת "אהבת עולם" (דה"ח, קצוש"ע יז, ז).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

יב – רמ"ח תיבות

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א).

המתפלל ביחידות חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע
"א-ל מלך נאמן". לפי ה'שולחן ערוך', יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ויציב ונכון וקיים וישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות. ולמנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים (שו"ע ורמ"א סא, ג; כה"ח טו).[10]


[10]. המסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", ולדעת מהר"י עייאש ושע"ת ועוד רבים, כיוון ששמע מהחזן "ה' אלוהיכם אמת", אף שעדיין לא סיים לומר קריאת שמע, מצטרפות שלוש המילים לרמ"ח. וכן מנהג אשכנז ומקצת ספרדים (כמבואר בשערי תפילה). אבל בכה"ח סא, טז, כתב עפ"י כוונות האר"י, שאמירת ג' המילים צריכה להיות לפי הסדר, לכן אם שמען מהחזן קודם שסיים קריאת שמע, יחזור בעצמו לומר "ה' אלוהיכם אמת". וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד.

עוד נחלקו המנהגים כיצד ישלים החזן (ולכה"ח גם היחיד כשנצרך) מילים אלו, שכן אם יאמר פעמיים "ה' אלוהיכם אמת" יהיו לו רמ"ט מילים. לעשרה מאמרות והגר"א, החזן יאמר כשיסיים קריאת שמע רק "ה' אלוהיכם" ואח"כ יחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת". לשו"ע ולפמ"ג, גם בפעם הראשונה יאמר 'אמת', כדי לא להפריד בין 'אלוהיכם' ל'אמת', אלא שאחד מהם אינו נחשב, מפני שהוא שייך לברכת 'אמת ויציב'. וכן נוהגים אשכנזים. והספרדים נוהגים שהחזן אומר בפעם הראשונה בקול "ה' אלוהיכם" והקהל משלים ואומר אחריו "אמת" בקול רם, והחזן אומר "אמת" הראשונה בלחש. ושוב חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת" בקול רם (כה"ח סא, יב).

לדעת חסד לאלפים, מנהג הספרדים שהקהל אומר בקול רם 'אמת' אחר החזן, הוא רק כאשר סיימו עם החזן, אבל אם סיימו לפניו, יאמרו לבדם 'אמת', כדי שלא להפסיק בין "אלוהיכם" ל"אמת", ושוב לא יחזרו לומר 'אמת' אחר החזן. ולכה"ח סא, יב, כשיסיימו לעצמם לא יאמרו 'אמת', אלא ימתינו עד שיסיים החזן ויענו אחריו 'אמת'.

בערבית, מי שלא שמע את החזן, לכה"ח ישלים בעצמו "ה' אלוהיכם אמת". ולמנהג אשכנזים או שיאמר לפני ק"ש "א-ל מלך נאמן" או שיכוון ב"אמת" כנגד שלוש שמות הוויה (מ"ב יב). ובמאמ"ר כתב שאין צורך כ"כ להשלים לרמ"ח בערבית, הואיל ומדין הגמ' אין צריך לומר פרשת 'ויאמר'.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה