ט – דיני אמירתה

[6]. לתר”י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו”ע סא, כד). וי”א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ”א מ”ב סא, לח). כתב במ”ב סא, מ, שלדעת רוה”פ יכול אדם לצאת ידי חובת ק”ש בשמיעתה מאחר. לערוה”ש סב, ח, יכול לצאת בשמיעה בתנאי שיהיו שם עשרה. (ונחלקו אם היוצא בשמיעה חייב להבין את כל הפרשה, עיין במ”ב שם, ובאשי ישראל כ, כו).[7]. קשה, הרי תמיד התרגום אינו נאמן במדויק למקור, ואם אמרו שהקורא בכל לשון יצא, משמע שאין צורך שהתרגום יהיה מדויק באופן מושלם. בערוה”ש סב, ו, באר, שאכן בזמן המשנה והתלמוד ידעו היטב את הלשון בלא ספקות, וכיום שיש לנו ספקות בפירוש המילים, איננו יכולים לתרגם בשלימות, ונתן כמה דוגמאות לספקות, וסיים: “לפיכך בזמן הזה אסור לקרות ק”ש ותפילה וכל הברכות רק בלשון הקודש, וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה”. ועדיין קשה, וכי לפני שמונים שנה לא היו ספקות, ומדוע לא הורו שאין יוצאים בתרגום. ואולי היתה זו שאלה לא שכיחה, ולכן לא כתבוה. ונראה שכיום (בעיקר אחר המצאת הדפוס) אנו מדקדקים יותר בפירוש המדויק של המילים, וממילא נתרבו הספקות, ולכן מבחינתנו התרגום כיום אינו מדויק ואי אפשר לצאת בו. אבל כשהציבור דקדק פחות בפירוש החיצוני של המילה והדגש היה על הרעיון הכללי המתברר מתוך ההקשר, התרגום נחשב מדויק. לדינא, גם כיום כתב במקו”ח סב, ב, שגר צדק שאינו קורא ומבין עברית, יקרא ק”ש בתרגום.