חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

כה – בשר בחלב

א – איסור בישול בשר בחלב

אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא), ללמדנו ששלושה חלקים לאיסור: א) אסור לבשלם יחד. ב) אם בישלום יחד אסור לאוכלם. ג) אם בישלום יחד אסור גם ליהנות מהם (חולין קטו, ב; שו"ע יו"ד פז, א).

איסור זה מיוחד ושונה משאר איסורי אכילה, שכל המאכלים האסורים – אסורים תמיד, ואילו בשר כשלעצמו כשר, וחלב כשלעצמו כשר, ובישולם יחד אסור, ואם התבשלו יחד – נאסרו באיסור חמור במיוחד. שכל שאר המאכלים האסורים, כדוגמת בשר בהמות וחיות טמאות, מותר לישראל לבשל עבור נוכרי, אבל בשר בחלב אסור לישראל לבשל עבור נוכרי. ואף לסייע בבישולם אסור, כגון להגביר את האש שעל ידה הם מתבשלים. בנוסף לכך, בשר וחלב שהתבשלו – אסורים בהנאה, ולכן אסור למוכרם לגוי, ואפילו לתת לו במתנה אסור, הואיל ויש לישראל הנאה מכך. וגם אם ישרוף אותם, אסור ליהנות מחום שריפתם או מהאפר שיצא מהם. ואפילו לתת אותם לפני בעלי חיים של הפקר אסור, הואיל ויש לישראל נחת מכך. אלא יש לקבור את האיסור, וכאשר קשה לקוברו, אפשר לזורקו בשדה או בפח. ואף שמסתבר שבעלי חיים יאכלו ממנו, אין בכך איסור הואיל ואינו מתכוון לכך.[1]

מהתורה האיסור הוא לבשל בשר בחלב, ובלא בישול אין איסור. לפיכך, מותר לערבם יחד בלא בישול לצורך נוכרי או לכל צורך אחר. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו לישראל לאכול בשר וחלב יחד גם בלא בישול (שו"ע יו"ד פז, א; צא, ח), וחיזקו חכמים סייג זה באיסורים רבים, ואסרו לאכול מין אחד כאשר המין השני מונח על השולחן (להלן הלכה ג), ואסרו לאפות פת בשרית או חלבית שמא יאכלו אותה עם המין השני (להלן הלכה ד). ואף הוסיפו ואסרו לאכול חלב אחר בשר בלא המתנה משמעותית, ואסרו לאכול בשר אחר חלב בלא ניקוי הפה (כמבואר בפרק הבא). טעם כל הגזירות מבואר להלן (הלכה ה).


[1]. משנה תמורה לג, ב: "ואלו הן הנקברין… ובשר בחלב". ולא אמרו לשורפם כדי שלא יהנה משריפתם ומהאפר שלהם. כתב באיסור והיתר הארוך (כא, יב), שאסור לתת בשר וחלב שהתבשלו לפני חיית הפקר, וכ"כ פוסקים רבים, משום שיש לאדם הנאה מכך שהוא מפרנס בעלי חיים (מ"א תמח, ט). יש אומרים, שמותר להניחם בשדה במקום שבעלי חיים יכולים לבוא לאוכלם, כי האיסור הוא לתת לפניהם (מ"א תמה, ב; חק יעקב, א"ר, שועה"ר). ויש אומרים שגם זה אסור, אלא הפתרון לקוברם או להשליכם בבית הכסא או לנהר באופן ששום בריה לא תהנה ממנו (או"ה הארוך כא, יג; כנה"ג, חכ"א). וביאר ברב פעלים (ג' יו"ד ה) שהכוונה לנהר שאין בו דגים או שיפורר את האיסור עד שדגים לא יוכלו לאוכלו. ע"כ. אולם קשה, שבכל מקרה בעלי חיים ייהנו מהם, שכן גם אם יפורר את האיסור – דגים זעירים ייהנו ממנו, ואם יקבור אותו – שלשולים וחרקים יהנו ממנו, והדבר משביח את האדמה וגורם הנאה לאדם. אלא שכפי הנראה, כוונתם שהואיל וזו הנאה שאינה ניכרת כל כך, אין בה איסור. ואם כן, כל זמן שאין מתכוונים להזין בעלי חיים באיסור ואין נהנים מכך, אפשר לסמוך על המקילים ולהשליך את האיסור לפח או בשדה, אמנם מי שנהנה מכך, צריך לקבור אותו.

כיוון שאיסור בשר בחלב נאמר בלשון 'לא תבשל', איסור התורה הוא רק כדרך בישול, ובלא בישול אין איסור לערב בשר בחלב, אבל אסרו חכמים לאכול גם בשר וחלב שהתערבו בלא בישול (פסחים מד, ב). יש אומרים שגם טיגון וצלייה נחשבים כבישול שאיסורם מהתורה (פר"ח ופלתי), ויש אומרים שאיסורם מדברי חכמים, כי אינם כבישול שמערבב את הטעמים זה בזה היטב (פר"ת, ערוה"ש).

ככלל כל האיסורים מהתורה אסורים כדרך הנאתם, אולם 'בשר וחלב' וכלאי הכרם אסורים מהתורה גם שלא כדרך הנאתם (רמב"ם מאכ"א יד, י; שו"ע קנה, ג).

המבשל בשר וחלב או אכל מהם – נענש במלקות, ובתנאי שעשה זאת בזדון לעיני עדים שהתרו בו, והיה בהם לפחות כשיעור 'זית' (חולין קח, ב; רמב"ם מאכ"א ט, א). נחלקו לגבי נהנה אם חייב מלקות. אכל פחות מכזית או בישל פחות מכזית, עבר באיסור תורה ואינו לוקה (בא"ח ש"ש בהעלותך ב). המבשלם אפילו בישול חלקי עובר באיסור תורה, אבל רק אם הכינם לאכילה כמאכל בן דרוסאי – לוקה (דעת רוה"פ, ומהם: פמ"ג, פלתי, זב"צ, בא"ח). מבשל בכלי ראשון – אסור מהתורה. עירוי מכלי ראשון, שלהלכה מבשל כדי קליפה: לפר"ח אסור מהתורה, ולפרי תואר מדרבנן (ראו להלן לה, ג).

ב – הבשר והחלב שבכלל האיסור

נחלקו התנאים בשאלה, אילו מיני בשר וחלב כלולים באיסור התורה. לדעת רבי עקיבא, הבשר והחלב שנאסרו הם של אחד משלושת מיני הבהמה הטהורה: שור, כבש ועז. אולם שבע מיני החיות הטהורות, כדוגמת צבי ואייל, אינם בכלל איסור התורה. ואף דין זה למדנו מכך שהתורה חזרה שלוש פעמים על איסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", ללמדנו ששלושת מיני הבהמות הטהורות בכלל האיסור, ואילו מיני חיה טהורה, ועוף טהור ובהמות וחיות טמאים – אינם בכלל האיסור (משנה חולין קיג, א). ההבדל בין בהמות לחיות, שהבהמות מבויתות והחיות אינן מבויתות. וכיוון שהבהמות נמצאות ברשותו של האדם, הוא יכול לחלוב את חלבן ולשחוט את צאצאיהן, ואסרה התורה לערב את בשר אחת הבהמות עם חלב אחת הבהמות. ונתנה התורה דוגמא מגדי עיזים בחלב אמו, מפני שחלב העז מרובה, ופעמים רבות היא ממליטה שני גדיים, ואחר שהגדיים גדלו מעט, היו שוחטים אחד כדי לאכול את בשרו, וכיוון שאמו המשיכה להניק את הגדי השני, מצוי היה שיבשלו את בשר הגדי בחלב אמו (רשב"ם שמות כג, יט).

ולדעת רבי יוסי הגלילי, גם שבעת מיני החיות הטהורות בכלל איסור התורה, הואיל וגם להם יש בשר וחלב שמותרים באכילה, אבל עוף אינו בכלל האיסור, הואיל ולנקבת העוף אין חלב. ויש אומרים, שגם בשר עוף בכלל איסור התורה, הואיל וגם הוא מין בשר. והראייה, שצריך לשוחטו כדי להתיר את בשרו.

למעשה נפסק כדעת רבי עקיבא, שאיסור התורה חל רק על מיני בהמות, ומדברי חכמים אסור לאכול גם מיני חיה ועוף עם חלב, אבל מותר לבשלם לגוי ומותר ליהנות מהם (שו"ע יו"ד פז, ב).[2]


[2]. עוף בחלב: לר' יוסי הגלילי גם מדברי חכמים אין איסור לאכול עוף בחלב. מנגד, דעת תנא קמא במשנה (חולין קג, ב), שגם חיה ועוף אסורים מהתורה, ויש ראשונים ואחרונים שסוברים שהלכה כמותו (תוס', רבנו פרץ, הגהות שערי דורא, איסור והיתר הארוך, רש"ל וב"ח). אמנם לרובם המכריע של הראשונים והאחרונים הלכה כר' עקיבא, וחיה ועוף אסורים מדברי חכמים באכילה, ומותרים בבישול והנאה (רא"ש ח, נא, בשם רי"ף; רי"ד, רשב"א, רא"ה, אורחות חיים, רמב"ם, טור ושו"ע פז, ג; ש"ך, ורוב ככל האחרונים). הוסיף הרמב"ם וכתב (הל' ממרים ב, ט), שהאומר שעוף בחלב אסור מהתורה עובר ב'בל תוסיף'. לגבי בישול והנאה של עוף וחיה בחלב, יש מחמירים, ואף מהפוסקים שסוברים שכל יסוד איסור אכילתם מדרבנן, יש שמחמירים לאוסרם גם בבישול ובהנאה מדרבנן. אולם לרוב הפוסקים אין בהם איסורי בישול והנאה.

עור קשה, גידים, עצמות קשות וטלפיים, אינם נחשבים כבשר, הואיל ואין רגילים לאוכלם. אבל אסור לבשלם עם חלב מדברי חכמים (שו"ע פז, ז). עגל שינק חלב ואח"כ שחטוהו ומצאו חלב בקיבתו. לרי"ף, רמב"ם ושו"ע (פז, ט), אין דינו כחלב ומותר לבשלו עם בשר. ולתוס', ר"ת, רא"ש, רשב"א ורמ"א, אם הוא נוזלי, דינו כחלב ואסור לבשלו עם בשר מהתורה, ואם נעשה קרוש, מותר לבשלו עם בשר. ויש אומרים שגם קרוש אסור לבשל עם בשר (רש"י, מהרש"ל).

ג – אכילה על שולחן אחד

תקנו חכמים, שבעת שאדם אוכל מאכל בשרי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, ובעת שהוא אוכל מאכל חלבי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, כדי שלא יטעה לאוכלם יחד. ולא רק בשר בהמה בכלל האיסור, אלא אף בשר עוף וחיה (חולין קג, ב; קד, ב; שו"ע פח, א). אבל מותר למי שאכל בשר להכין מאכלי חלב לפני שעברו עליו שש שעות. מפני שהתקנה נועדה לשמש סייג בפני אכילת שני המינים יחד, ולא לשמירת ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' ערוה"ש יא ודרכ"ת טז).

תקנו חכמים שגם שני אנשים שמכירים זה את זה לא יאכלו על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, שמא יבוא אחד לאכול ממאכל חברו ונמצא אוכל בשר עם חלב. אבל לא אסרו על שני אנשים זרים שהזדמנו למקום אחד לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, מפני שאדם זר אינו רגיל ליטול מאכל משל שכנו (חולין קז, ב). אם שני האנשים שמכירים זה את זה יניחו ביניהם סימן שיזכיר להם להיבדל זה ממאכלו של זה, רשאים לאכול יחד על שולחן אחד. ניתן להניח לסימן כלי או מאכל שאין רגילים להניח שם, וכן לפרוש מפה נפרדת לאחד מהם (שו"ע פח, ב). ואם הם יושבים רחוק זה מזה, עד שאין אחד יכול לפשוט ידו ולהגיע למאכלי חברו, מותר להם לאכול על שולחן אחד בלא סימן (יש"ש וב"ח). מי שגמר לאכול בשר, רשאי לשבת ליד חברו שאוכל חלב ולאכול מאכלי פרווה, למרות שעוד לא עברו עליו שש שעות.[3]


[3]. יש מתירים על ידי סימן גם ליחיד לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב (חכ"א מ, יא). ורבים אוסרים, מפני שרק לשני אנשים הסימן מועיל, שאם אחד ישכח מהסימן חברו יזכור וימנענו מאיסור (הפלאה, עי' בדה"ש פח, יד). האוכל מאכלי חלב רשאי שיהיה על שולחנו בשר חי, כי אין חשש שיבוא לאוכלו. אבל אוכל מוכן שמונח בשקית, אסור שיהיה על השולחן, שמא יוציאו, אלא אם כן הוא מכוסה ועטוף והוצאתו כרוכה בטורח רב (עי' שו"ע או"ח תנא, א; מ"ב ח).

ד – אפיית פת חלבית או בשרית

גזרו חכמים שלא ללוש בצק של לחם בחלב, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. וכן גזרו שלא ללוש אותו בשומן בשר, שמא ישכחו שהלחם בשרי ויבואו לאוכלו עם חלב. טעו ולשו בצק של לחם בחלב או בשומן בשר, גזרו חכמים שהלחם אסור באכילה (פסחים ל, א-ב).

האיסור הוא להכין לחם שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, אבל מותר להכין לחם חלבי או בשרי כשיעור שבני הבית יסיימו בסעודה הסמוכה, כי אין חשש שעד הסעודה הסמוכה ישכחו שהוא חלבי או בשרי.

וכן מותר להכין לחם חלבי או בשרי כאשר משנים את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. ורק כאשר עושים סימן מובהק שהכל מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו"ע צז, א).

האיסור הוא דווקא בלחם, שרגילים לאוכלו עם מאכלים חלביים או בשריים. וכן קרקרים שלעיתים אוכלים עם גבינה ולעיתים עם נקניק. אבל עוגות ושאר מאפים מותר להכין חלביים או בשריים, הואיל ובדרך כלל אין אוכלים אותם עם בשר או חלב (מהרי"ט ב, יו"ד יח).[4]


[4]. פסחים לו, א: "תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש – כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה". ביארה שם הגמרא שמותר ללוש בחלב "כעין תורא". פרש"י: מעט, באופן שהוא אוכל "מיד בבת אחת" כך שאין חשש שישכח שהוא חלבי. ולרמב"ם, הפירוש שיש בו שינוי ניכר שימנע מכשול. למעשה, שני הפירושים התקבלו, ודי באחד מהם כדי להתיר.

כתב בשו"ע (צז, א) עפ"י רש"י: "ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת… מותר". ופירשו שהכוונה שיאכל את הכל בסעודה הסמוכה (פמ"ג, דרכ"ת וכה"ח). אמנם הרמ"א התיר לכאורה ללוש פת חלבית או בשרית בשיעור שיגמרו במשך יממה, היינו פת חלבית שיגמרו במשך חג השבועות ופת בשרית שיגמרו בשבת. ומקורו בהגהות שערי דורא שהובא בב"י. וכ"כ פר"ח, חכ"א, חוו"ד וערוה"ש. ואפשר לבאר שלא נחלקו, שבימות החול, רק לצורך סעודה סמוכה מותר, ואילו לצורך שבת וחג, גם לצורך יממה מותר, הואיל וההכנות להם נעשות מתוך תכנון ומחשבה, ויותר זוכרים אם הפת חלבית או בשרית. ובכך אנו פוסקים כשתי השיטות, וכפי שמשמע בב"י.

טעו והכינו לחם רב שנאסר, לדעת רוב הפוסקים אסור לחלקו לאנשים רבים, לכל אחד כשיעור סעודתו הקרובה (פמ"ג שפ"ד א; חוו"ד ביאורים ג). יש אומרים שאף אם יזרוק הכל חוץ משיעור סעודה אחת, הלחם הנותר לסעודה הקרובה אסור הואיל וכבר נאסר (חמודי דניאל יב). ולענ"ד אפשר להקל בזה. לרוב הפוסקים מותר למכור לגוי את הלחם האסור (פרי תואר ג; זב"צ יט, דרכ"ת, רב פעלים).

לגבי הסימן, כתב רשב"א (תוה"ב הקצר ג, ד), שעל ידו יזכרו לשאול האם הפת חלבית או בשרית. אלא שסימן שמוּכר לבני הבית אינו מוּכר לאנשים אחרים, ולכן כתבו האחרונים, שאין להכין פת חלבית עם סימן כדי למוכרה (חוו"ד עפ"י מהרי"ט ב, יו"ד יח, ועוד רבים). ויש שנטו להקל בשעת הדחק גם לצורך מכירה, כאשר הסימן ניכר (ערוה"ש צז, ח; בא"ח ש"ש שלח יז). ויש להקל כמותם בסימן מובהק שניכר לכל, שבזה מסתבר שגם המחמירים יקלו.

ה – טעם הגזירות הנוספות בבשר וחלב

ראוי לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ואילו באיסור לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב, וכן באיסור לאפות פת חלבית או בשרית, גזרו גזירה לגזירה. שהרי רק בשר וחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה מהתורה, וגזרו חכמים שלא לאכול בשר עם חלב גם אם לא התבשלו יחד, ומדוע הוסיפו לגזור גזירה לגזירה, ואסרו גם להעלות בשר וחלב יחד על השולחן בעת הסעודה, וכן אסרו לאפות פת חלבית או בשרית?

בארו המפרשים, שביחס לאיסור בשר וחלב החשש ממכשול גדול במיוחד, הואיל והבשר בפני עצמו מותר, והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, ובקלות הם עלולים להתערב, ולכן הוצרכו לגזור בהם גזירות לגזירות. ועוד, שאם חכמים לא היו מוסיפים בזה גזירות, גם הגזירות הבסיסיות לא היו מתקיימות, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.

לא זו בלבד, אלא שבכל גזירות האכילה, השוו בשר עוף וחיה שאיסורם מדברי חכמים לבשר בהמה שאיסורו מהתורה, מפני שאם יקלו בעוף או חיה, יטעו להקל גם בבשר בהמה.[5]


[5]. בגמרא (חולין קד, א-ב), שאלו איך גזרו שאסור להעלות על השולחן עוף עם גבינה, הרי זו גזירה לגזירה. למד מכך רב יוסף שהמשנה הולכת בשיטת התנאים הסוברים שאיסור בישול עוף בחלב מהתורה. אולם מדברי אביי עולה, שהמשנה גם לר' עקיבא, שהואיל וחשש המכשול גדול, והעוף דומה לבשר בהמה, גזרו גזירה לגזירה, ואסרו גם את העוף. וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע פח, א, וט"ז א. ועוד, שהואיל וחשש התערובת בין בשר וחלב גדול, כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבסס את ההפרדה המוחלטת בין בשר לחלב. וכן פירשו רשב"א ור"ן. וכן מצינו שגם התורה החמירה מאוד באיסור בשר וחלב, שאסרה אותו גם בהנאה.כמו שאיסור העלאה על שולחן אחד באכילה חל על עוף וחלב, כך גם דין אפיית פת בשומן עוף (פמ"ג צז שפ"ד א), והמתנה בין בשר לחלב (שו"ע פט, א; להלן כו, 3). שאילולי כן, ייווצר בלבול גדול, וכפי מה שמבואר למעלה בטעם הגזירות. ויתכן שגם התחשבו בדעת התנאים הסוברים שגם חיה ועוף אסורים מהתורה (הלכה ב, הערה 2). וכן ראוי לנהוג למעשה לעניין קינוח הפה בין גבינה לעוף (להלן כו, א, 1). אמנם לעניין איסור בישול והנאה לא גזרו על חיה ועוף.

על מאכלים אסורים אחרים לא גזרו חכמים, מפני שאין חשש שישראל יבוא לאכול מהם, הואיל והם אסורים עליו לגמרי (ש"ך פח, ב). אמנם במאכלים שאין האיסור ניכר בהם, כדוגמת פירות ערלה, יש להיזהר (עי' פרי תואר פח, א).

ו – הפרדה בין מאכלי בשר וחלב

הרוצה לאכול בשר על שולחן שאכלו עליו חלב או להיפך, צריך לנקות את השולחן משיירי המאכל הקודם, ובלא זאת אסור לאכול על השולחן את המין השני. וכן אסור לאכול בשר על מפה שאכלו עליה מאכלי חלב או להיפך, בלא שתהיה נקייה משיירי המאכל הקודם (שו"ע פט, ד). אם המפה מבד שסופג את הלכלוך, יש לכבסה. ואם היא מפלסטיק שאינו סופג לכלוך, אפשר לנקותה עם מטלית לחה. גם כאשר מקפידים להניח את המאכלים בתוך צלחות, יש לנקות את השולחן בין אכילת בשר וחלב.

לחם שהוגש בסעודה בשרית, אם יש חשש סביר שנגעו בו בידיים שיש עליהן שומן או רוטב בשרי, אין להגישו בסעודה חלבית, כדי שלא יבואו לאכול שיירי בשר עם חלב, וכן להפך (שו"ע פט, ד). ואם נזהרו שלא לנגוע בלחם בידיים שדבוק בהן שומן או רוטב, מותר לאוכלו בארוחה חלבית (עי' שו"ע צא, ג).

סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, אם יש חשש סביר שהסועדים לקחו מהם בסכו"ם שיש עליו שיירי בשר, אין להגישם בסעודה חלבית, וכן להפך. ואם יש לסלטים כפיות משלהם, ואין חשש שאחד הסועדים לקח מהם בסכו"ם עם שיירי בשר, מותר להגישם בארוחה חלבית, וכן להפך. ויש מחמירים לכתחילה, שכל המאכלים שהוגשו בסעודה בשרית לא יוגשו בסעודה חלבית, וכן להפך. וגם המהדרים בכך, רשאים בשעת הצורך להקל, כל זמן שאין חשש סביר שנדבקו שיירי חלב או בשר בסלט או בלחם.[6]

כפי שלמדנו (בהלכה ג), בעת אכילת בשר אסור שיהיה על השולחן חלב, וכן להפך, שמא יטעו לאוכלם יחד. אבל שלא בשעת האוכל מותר להניחם על שולחן אחד (חולין קד, ב; שו"ע פח, א). וכן מותר להניח חתיכות בשר וגבינה בתרמיל אחד או במגרה אחת שבארון או במקרר, תוך הקפדה שלא יגעו זה בזה. ואם נגעו זה בזה, ישטפו את מקום נגיעתם ומותר לאוכלם (חולין קז, ב; שו"ע צא, א-ב; להלן לה, א).

כיוצא בזה אין להניח שקיות חלב במקום שממנו הן עלולות לטפטף על מאכלי בשר, ואם טפטף, יש לשטוף את הבשר עד שלא יישאר בו שמץ מטעם החלב, ואז מותר לאוכלו ולבשלו.[7]


[6]. כאשר הסועדים נטלו בסכו"ם שלהם מהסלט המרכזי, ויש חשש סביר שהיה דבוק במזלגות רוטב בשר, ואם נאסור להגיש את הסלט בארוחה חלבית יגרם הפסד – מותר לערב את הסלט היטב ולהגישו בארוחה חלבית, שכן גם אם היה בסלט מעט טעם בשר, על ידי הערבוב יתבטל בשישים ובשום חלק מהסלט לא תהיה אפשרות לחוש טעם בשר. ואף ש'אין מבטלים איסור לכתחילה', כאן לא מדובר על איסור. בנוסף, אין לנו ודאות שהיה כאן טעם בשר שהתבטל.

[7]. בחולין קיב, א, אסרו להניח כד מלח ליד כד כותח (רוטב חלבי), שמא יפול מהכותח למלח, ואח"כ ישתמשו במלח החלבי לתבשיל בשרי. ואם הניחו לא נאסר (שו"ע ורמ"א צה, ה). וכתבו תוס' ('מהו'), שאין לאסור הנחת כד של בשר אצל כד של חלב בתיבה אחת, כי בזה נזהרים, ורק לעניין כותח במלח אין נזהרים, כי אין איסור שיפול מהכותח למלח. וכן נפסק בשו"ע צה, ו. אמנם לרמ"א אם הבשר והחלב מגולים וקרובים – לכתחילה יש להחמיר. ולמהרש"ל (יש"ש ח, סו), מדינא יש להחמיר.

ז – הפרדה בין הכלים

במטבח שמכינים בו מאכלים חלביים ובשריים, צריך לייחד כלי בישול נפרדים לחלב וכלי בישול נפרדים לבשר, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו בטעות. וכן צריך לייחד מערכת צלחות וסכו"ם למאכלים חלביים ומערכת צלחות וסכו"ם למאכלים בשריים, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו. וכן נכון לקבוע לכל מין מקום מיוחד כדי שלא יתערבו. גם כאשר אוכלים מאכלים קרים בשריים או חלביים, מנהג ישראל לשמור על ההפרדה בין הכלים, ולאכול ולהגיש מאכלי חלב בכלים חלביים ומאכלי בשר בכלים בשריים, כדי למנוע מכשול וערבוב ביניהם.

רבים נוהגים לייחד שתי מלחיות, אחת לארוחות חלביות ואחת לארוחות בשריות. מפני שלעיתים המלחייה נוגעת במאכלים, ולעיתים נוגעים במלחייה בידיים עם רוטב, ואם ישתמשו במלחייה אחת לשני המינים, יש חשש שיתערב על ידה שמץ טעם ממין אחד לשני. ואם רוצים להשתמש במלחייה אחת לבשרי ולחלבי, צריכים להקפיד שתהיה נקייה, ואם התלכלכה בשמץ מאכל, לנגבה היטב.

המשתמשים בבקבוקים שיש בהם רטבים או קטשופ לסעודות חלביות ובשריות, צריכים להקפיד שהפייה לא תיגע במאכלים, כדי שלא ידבק בה משהו מן המאכלים החלביים או הבשריים. וכן צריכים להקפיד שלא לנגוע בכלים הללו בידיים שדבוק בהן שמץ רטיבות של מאכלי בשר או חלב. ואם לא הקפידו על כך, יש לנגב את הכלי ואת פייתו, כדי שלא יגיע על ידם שמץ טעם ממין אחד לשני.

מגש של כיסא תינוק, הואיל ובדרך כלל אין מניחים עליו מאכל שהיד סולדת בו, כדי שלא להזיק לתינוק, אין חשש שהמגש יבלע את טעם הבשר או החלב, וכל מה שצריך הוא לנקות היטב את המגש בין הארוחות. אמנם מי שלעיתים מניח על המגש מאכל שהיד סולדת בו, צריך לקבוע שהמגש יהיה בשרי או חלבי, ואם ירצה להניח עליו מהמין השני, ינקה את המגש לפני כן, ויקפיד שהמאכל מהמין השני לא יגיע לחום שהיד סולדת בו.

ח – מאכלי פרווה

מאכל פרווה הוא מאכל שאינו חלבי ואינו בשרי. לכתחילה יש לשמור על ההפרדה בין המינים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר – לבשלם בסיר בשרי; וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב – לבשלם בסיר חלבי. וזאת כדי למנוע בלבול, שאם יתרגלו לאכול מאכלי פרווה שבושלו בסיר בשרי עם חלב, יתכן שלעיתים יטעו ויחשבו על מאכל בשרי שהוא פרווה ויבואו לאוכלו עם חלב או להפך. וכן יש לחשוש שמא לעיתים לא ינקו את הכלים היטב, ואזי יש חשש רחוק שמאכל הפרווה יקבל טעם מהסיר ויהפוך לבשרי או חלבי ויטעו לאוכלו עם המין השני.

אמנם בשעת הצורך, מותר לבשל מאכל פרווה בסיר מתכת או זכוכית בשרי נקי כדי לאוכלו אחר כך עם חלב או להפך. כמו כן מותר בשעת הצורך לחתוך מאכלים חריפים כדוגמת בצל ושום, בסכין מתכת בשרית שנוקתה היטב, עבור תבשיל חלבי או להפך. ואמנם יש מחמירים ואוסרים לאכול עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, או להפך. אולם כיוון שברור מעבר לכל ספק, שלאחר שמנקים כלי זכוכית ומתכת עם סבון, הם אינם פולטים טעמים (להלן לב, ו; ח), הלכה כדעת המקילים (להלן לב, יא-יב).

אבל אם בישלו את מאכל הפרווה בקדירה של מתכת או זכוכית בשרית או חלבית שלא ניקו היטב עם סבון, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול את תבשיל הפרווה עם המין השני. וכן אם בישלו את מאכל הפרווה בכלי חרס בשרי או חלבי, למרות שניקו אותו היטב עם סבון, כיוון שהחרס בולע טעמים לתוכו, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו עם המין השני. [8]

קרש חיתוך מעץ או מפלסטיק סופג טעמים, לפיכך, יש לייחד קרש מיוחד למאכלים בשריים וקרש מיוחד למאכלים חלביים. ומי שרוצה לחתוך מאכלים לשני המינים, צריך לייחד גם קרש למאכל פרווה. בדיעבד, אם חתכו ירקות על קרש חיתוך בשרי שניקו אותו היטב, ועירבו אותם בתבשיל חלבי, התבשיל כשר. אבל אם הירקות היו חריפים, כדוגמת בצל, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הבצל, יש לאסור את התבשיל באכילה, שמא דרך הבצל נכנס בו טעם חלב. ובשעת הדחק יש להקל (להלן לב, יב).


[8]. דין זה מבואר בהרחבה להלן לב, יא, 14. ובקיצור, שלוש דעות בדין זה: א) מנהג חלק מיוצאי ספרד על פי ר' יוסף קארו בבדק הבית: מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ב) מנהג רוב יוצאי ספרד על פי המבואר בשו"ע צה, א: לכתחילה אסור לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך, ואם הכלי אינו בן יומו מותר. ג) למנהג יוצאי אשכנז: גם בכלי שאינו בן יומו בשרי אין מכינים מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ובדיעבד אם כבר בישלו מותר בשעת הצורך לאוכלו עם המין השני. ואם הסיר היה בן יומו, גם בשעת הצורך אין מקילים בזה, ורק בדיעבד אם כבר התערב, אין אוסרים את המאכל.

מחלוקת זו קיימת כיום לגבי כלי חרס ועץ, וכלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, הואיל וידוע שלא נותר בהם שום טעם מהמאכל הקודם, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, כמבואר להלן לב, יא, 14. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה.

וכן לגבי סכין בשרי שחתכו בו מאכל חריף, או סיר בשרי שבישלו בו מאכל חריף, נחלקו הראשונים אם המאכל החריף מפני חריפותו סופג את טעם הבשר. וכיום בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כמבואר בהרחבה להלן לב, יב, 15.

ט – עירוב כלים

גם כאשר רוצים להכין מאכל פרווה קר, נכון להכין אותו במערך כלים ממין אחד, חלבי או בשרי, כדי לשמור על ההפרדה בין כלי בשר לחלב. לדוגמא, כאשר מכינים את מאכל הפרווה בקערה בשרית, נכון לערב אותו בכף בשרית. אמנם בשעת הצורך, כגון כאשר ממהרים ואין שם כף בשרית שטופה, אפשר לערב את מאכל הפרווה בכף חלבית או להפך.[9]

במטבחים שיש בהם עובדים רבים, כגון במטבחים של מוסדות חינוך, הניסיון הראה שבלא קביעת נהלים מחמירים, חשש הבלבול בין בשר לחלב גובר. קל וחומר כאשר חלק מהעובדים אינם מדקדקים במצוות, כמו במטבחי הצבא, ובמטבחי אולמות, בתי מלון ומסעדות. לכן מקובל לקבוע למטבחים ציבוריים נהלי הפרדה מחמירים בהרבה מהמקובל במטבחים ביתיים, ועל כך אמונים הרבנים האחראים על מתן תעודות כשרות, שלפי ניסיונם והכרת עובדי המטבח קובעים את נהלי ההפרדה הנצרכים לשמירת הכשרות.


[9]. בשעת הדחק, מותר להשתמש בכלי שרגילים להשתמש בו למאכלים חלביים צוננים – לשם אכילת מאכלים בשריים צוננים או להפך, ובתנאי שהכלי שטוף היטב (להלן לג, יא). ואף שמעיקר הדין כלים שמשתמשים בהם בצונן – הכשרתם בהדחה (ע"ז עה, ב), כלומר בניקוי על ידי שטיפה. ואם כן כלים שמיועדים למאכלים קרים, מותר להשתמש בהם גם למאכלים בשריים וגם למאכלים חלביים בתנאי שישטפו אותם ביניהם. אולם מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב ולהקפיד שלא להשתמש באותם הכלים לבשרי ולחלבי. בנוסף לכך, בשמירת ההפרדה נמנעים מכמה חששות: העיקרי, שמא לא ינקו את הכלים היטב בין המינים. עוד יש לחשוש שמא יבואו להשתמש בהם בחם, או שמא ישהו בהם מאכלים למשך יממה ואזי לחלק מהפוסקים הכלי בולע מדין 'כבוש כמבושל' (להלן לה, ט). ואפשר שגם חכמים שאמרו שבהדחה מכשירים כלי ששימש לבשר לשימוש חלב, לא התכוונו שישתמשו באותו הכלי באופן תדיר לשני המינים, אלא שבמקרה וצריכים להשתמש בהם למין השני או לקראת פסח – הכשרתם בהדחה. וגם אם בזמנם לעיתים הקילו בכך מפני יוקר הכלים, כיום אין מקום להקל בזה, וכפי שמקובל כיום ברוב בתי ישראל שנוהגים לקנות כלים מיוחדים לפסח וממעטים בהכשרת כלי חמץ לפסח. ולכן רק בשעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכלי בשרי קר למאכל חלבי או להפך. לא זו בלבד, אלא שנכון להפריד בין הכלים, שלא להשתמש בבת אחת בכלים בשריים וחלביים אפילו בעת הכנת מאכל פרווה קר, כדי לבצר את ההפרדה שבין המינים. אמנם כיוון שהמאכל פרווה והכלים שטופים, בשעת הצורך מותר, ואפילו הוא צורך קל, כגון שאין שם כלי שטוף או שזה הכלי המתאים ביותר למטרה זו.

י – כלי פרווה

מצד הדין אין צורך להחזיק כלי פרווה, כי גם כאשר רוצים לבשל מאכל פרווה ולאכול את חלקו עם בשר ואת חלקו עם חלב, אפשר לבשלו בסיר מתכת בשרי או חלבי נקי (כמבואר בהלכה ח). אולם בפועל, רבים נוהגים להדר להחזיק כלי פרווה, כדי להכין בהם מאכלים שאת חלקם רוצים לאכול עם בשר ואת חלקם עם חלב. אחד הטעמים להידור, החשש שמא לעיתים אין מנקים את הכלים היטב ונשאר בהם טעם בשר או חלב. הידור זה נעשה נפוץ יותר בעקבות הוזלת מחירי הכלים.

מנגד, יש מעדיפים מלכתחילה שלא להחזיק כלי פרווה, מפני שלעיתים נוצרים מהם בלבולים, שכן על ההפרדה בין בשר לחלב רגילים להקפיד, אולם על הפרווה אין רגילים להקפיד כל כך, ואולי יטעו לבשל בסיר פרווה תבשיל בשרי ובטעות יערבו אותו אחר כך עם חלב או להפך. וגם אין יודעים אם לנקות את כלי הפרווה עם הכלים הבשריים או החלביים.

לנוהגים להשתמש בכלי פרווה, אם טעו ובישלו בכלי פרווה מאכל בשרי או חלבי, מכשירים את הכלי בהגעלה כדי להחזירו למצב פרווה. אם נשפך עליו חלב רותח או רוטב בשרי רותח, מנגבים את הרוטב ומערים על אותו מקום מים רותחים, כדי להשאירו פרווה.

מצד הדין מותר להדיח במדיח או בכיור את כלי הפרווה עם כלים בשריים או חלביים, והם נותרים פרווה. אמנם כאשר מדובר במדיח גרוע שנותרות בו שאריות שומנים ומאכלים, אין להדיח בו כלי פרווה עם כלים בשריים או חלביים. וכן בכיור, אם משרים שם את הכלים עם מים חמים מאוד או למשך יממה ויותר, אין להשרות כלי פרווה עם כלים חלביים או בשריים. אכן זה אחד מהבלבולים שעלולים להיווצר מכלי הפרווה, שההפרדה הברורה שבין בשר לחלב מטשטשת, ולכן יש מהדרים לנקות תמיד את כלי הפרווה בנפרד.

יא – טעויות ותקלות

כאשר מבשלים תבשיל פרווה בסיר בשרי, אין לערב אותו בכף חלבית, וכן להפך. טעה ועירב, כל זמן שהסיר והכף היו ממתכת, והיו נקיים לפני תחילת הבישול, התבשיל כשר והכף אינה צריכה הכשרה.

טעה ועירב תבשיל בשרי בכף מתכת חלבית או להפך. אם הכף היתה נקייה, בדיעבד התבשיל כשר, הואיל וכף מתכת נקייה אינה פולטת טעמים. אבל הכף צריכה הכשרה בהגעלה, מפני שהשתמש בה פעם בחלב רותח ופעם בבשר רותח (להלן לב, 11).

לעיתים מבשלים בעת ובעונה אחת על הכיריים תבשיל בשרי ותבשיל חלבי או פרווה בסיר מתכת חלבי, ואם ניתז רוטב מהסיר הבשרי על דפנות הסיר החלבי, כיוון שכולו היה רותח, כולו צריך הכשרה בהגעלה. אולם התבשיל שבתוכו כשר, הואיל והטעם אינו עובר אליו מהנתז דרך המתכת.[10]

אם ניתז רוטב בשרי רותח על דופן של סיר מתכת חלבי קר או להפך, כיוון שהסיר שקיבל את הנתז היה קר, רק קליפתו נפגמה מהנתז, ולכן אין צריך להגעיל את כולו, אלא די לערות מים רותחים מקומקום על המקום שעליו הרוטב ניתז, וכפי הכלל 'כבולעו כך פולטו'. וכך עושים: מנגבים את הרוטב מהסיר ומערים מים רותחים על אותו מקום. ונוהגים לשפוך שם מים בשפע, בשיעור של פי שישים יותר מקליפת הסיר במקום שעליו הרוטב ניתז, וכשיש ספק אם יש במים פי שישים מקליפת הסיר באותו מקום, מערבים במים מי סבון (פנה"ל פסח י, י; להלן לג, ד).

טעה וחתך בשר רותח בסכין מתכת חלבית, אם הסכין היתה נקייה כמקובל, הבשר כשר, והסכין צריכה הכשרה בהגעלה (להלן לב, ח). ואם הבשר היה קר, הסכין צריכה ניקוי טוב אבל אינה צריכה הכשרה.


[10]. כלי עץ וחרס וכל שאר החומרים שבולעים ופולטים טעמים: בישל מאכל פרווה בסיר עץ בשרי וכף עץ חלבית בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל אסור, והכלים צריכים הגעלה. ואם היה פי שישים כנגד מה שנכנס מהכף לסיר, התבשיל כשר, והכף צריכה הגעלה והסיר אינו צריך הגעלה, הואיל והטעם שיצא מהכף התבטל בשישים. ואם הסיר או הכף לא היו בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל כשר והכלים צריכים הגעלה (שו"ע צד, א; ג-ד). אם אחד הכלים שצריכים הגעלה היה מחרס, אין לו תקנה (להלן לב, י). סיר חרס או עץ שמבשלים בו בשר וניתז על דופנו מבחוץ חלב, כמבואר להלן לב, 19, פעמים שגם התבשיל נאסר והסיר צריך הגעלה, ואם הוא חרס אין לו תקנה.

עירב תבשיל בשרי בכף עץ חלבית בת יומה, ולא היה בתבשיל פי שישים יותר ממה שנכנס מהכף לסיר – התבשיל אסור והכף צריכה הגעלה. ואם יש בתבשיל פי שישים או שהכף אינה בת יומה – התבשיל כשר והכף צריכה הגעלה. היתה הכף שצריכה הגעלה מחרס, אין לה תקנה.

יב – מנהג שני כיורים ודין מדיח כלים

נוהגים להתקין שני כיורים, אחד לניקוי כלים חלביים ואחד לניקוי כלים בשריים. כמו כן נוהגים לקבוע שצד אחד של השיש יהיה למאכלי חלב, וצד שני למאכלי בשר. מאכלי פרווה אפשר להכין בשני חלקי השיש ובתנאי שהשיש נקי. בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ושיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין.[11]

נוהגים לייחד מטליות קרצוף נפרדות לחלבי ולבשרי. אמנם מצד הדין כל זמן שמערבים עם המים סבון, מותר לקרצף באותה מטלית כלים בשריים וחלביים, שכן הסבון פוגם את טעמי המאכלים באופן שכבר אינם נחשבים בשריים או חלביים.

מדיח כלים: מותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי זה אחר זה תוך הקפדה שלא ידיחום יחד, שמא טעמי בשר וחלב יתערבו יחד לפני שייפגמו על ידי הסבון.

יש נוהגים להדר לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב, ויש מהדרים לייחד את המדיח למין אחד, ולשני המינים קובעים שני מדיחים. אולם כאמור, על פי הדין, מותר להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים.[12]


[11]. במנח"י ב, ק, החמיר להצריך שני כיורים, מפני שחשש לסברה שיש בכוח של עירוי מים רותחים להוציא טעמים מכלי אחד ולהבליעם בכלי שני (סברת פר"ח ופלתי), וממילא יש חשש שאם יערו מים רותחים על הכיור – יפליטו מדפנות הכיור טעם בשר שייבלע בכלי חלבי או להיפך. ולדעת אג"מ יו"ד א, מב, אם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, כגון שיניחו על הכיור מעמד, מותר לכתחילה להשתמש בכיור אחד פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני שאין כוח בעירוי להפליט טעם מהכיור ולהבליעו בכלים בלא עירוי ישיר על הכיור והכלים בעודם נוגעים זה בזה.

אולם לפי כללי ההלכה, כל זמן שמקפידים שלא יהיו בכיור יחד כלים מלוכלכים מחלב ומבשר, ולא יישארו בו שאריות של מאכלים בשריים בעת שמניחים בו כלים חלביים או להפך, אין חשש איסור. וכך נהגו בפועל יראי שמיים רבים במשך שנים רבות. כמה צדדים לכך. א) לרוב הפוסקים הטעמים שעלולים לצאת מהכיור הם נ"ט בר נ"ט דהיתרא הואיל והם יוצאים אל המים לפני שהם נפגשים בטעם מהמין השני (שו"ע צה, ג). ב) אף אם נחמיר כרמ"א שסובר שהטעמים היוצאים מדופן הכיור ופוגשים טעם מהמין השני אינם נחשבים נ"ט בר נ"ט דהיתרא (להלן לב, 18), אם יש שם סבון אין בכך איסור, ופעמים רבות יש בכיור סבון. ג) רק אם המים יהיו בחום שהיד סולדת בהם יהיה בעירוי כוח לפעול, ואילו המים שבכיור בדרך כלל אינם בחום כזה. וכ"כ בהרחבה בילקו"י פט, פ, וכפי המבואר ביבי"א י, יו"ד ד. ד) יש אומרים שהמים החמים שזורמים מהברז שבכיור דינם כזורמים מכלי שני, וממילא אין להם דין עירוי, ואינם יכולים לבשל כדי קליפה (אול"צ ח"ג י, יא). ה) גם אם נאמר שדין המים הזורמים מהברז כדין עירוי, כיוון שהתרחק ממקור החום, מסתבר שיחשב כעירוי שנפסק קילוחו, שאינו מבליע ומפליט כאחד (עי' להלן לה, ג, 3). ו) קל וחומר כאשר הכיור מחרסינה אטומה כזכוכית או ממתכת, שאין הטעמים נדבקים ונבלעים בהם (להלן לב, ה; לב, ט, בדין פורצלן-חרסינה).

אמנם מוסכם שאין להכניס יחד לכיור כלים מלוכלכים חלביים ובשריים, כדי לשמור על ההפרדה שבין בשר לחלב, וגם מפני חשש רחוק שמא יתערבו מעט שיירי בשר וחלב, ויערו עליהם מים רותחים, ונמצאו מתבשלים יחד כדי קליפה ואף מטריפים את הכלים.

[12]. במנח"י ב, ק, החמיר כפי שיטתו בכיור שלא ישתמשו במדיח אחד לבשרי ולחלבי זולת בתנאים קשים מאוד. באג"מ יו"ד ב, כח-כט, מתיר להשתמש באותו מדיח לבשרי וחלבי מפני שהטעמים שיוצאים משיירי המאכלים בטלים בשישים, ובתנאי שייעדו מגש לבשרי ומגש לחלבי, שמא יישארו שיירי מאכל על המגש מהמין הקודם שיתערבו בכלים מהמין השני. ביבי"א ח"י יו"ד ד, מיקל מעיקר הדין להדיח כלים בשריים וחלביים יחד, מפני שכל אימת שיש במדיח מים חמים הם עם סבון, וממילא הטעמים שעלולים להתערב זה בזה פגומים, וכפי שכתבו שו"ע צה, ד, ורוב האחרונים שם, שמותר לנקות כלים בשריים מלוכלכים ביורה חלבית מלוכלכת עם מים רותחים ובתנאי שיש שם אפר שפוגם את טעם המאכלים. ע"כ. ונראה שאין להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, מפני שיש חשש סביר שטעמיהם יתערבבו לפני שייפגמו בסבון. ומאידך, נראה שגם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שאין מנהג מחייב להתקין שני כיורים ומעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור לעיתים משהים את הכלים זמן רב כשהם שרויים במים, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, אולם במדיח אין משהים כלים כשהם שרויים במים.

יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים שם לא נפגמו.

כאשר על פי הניסיון נוכחים לדעת שלאחר הדחת כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים (מצוי במדיחים ישנים), צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.

יג – כיריים

מותר להשתמש באותה חצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך. וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.[13]

כאשר מבשלים על הכיריים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני. ואם נגעו שני הסירים זה בזה בעת הבישול, כל זמן שלא היתה רטיבות שחיברה ביניהם במקום מגעם, הסירים והתבשילים כשרים, שהטעמים אינם עוברים דרך כלים יבשים (רמ"א צב, ח). ואם היתה רטיבות שחיברה ביניהם, כגון שתבשיל אחד גלש, התבשילים כשרים והסירים צריכים הגעלה (כמבואר בהלכה יא).

יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק עובי כשני ס"מ מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. ואם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהמשטח בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר (להלן לב, ח-ט).


[13]. כיריים אינדוקציה: בכיריים אלו המשטח שעליו מניחים את הסירים הוא כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. הרי שאין לכיריים אלו את מלא העוצמה לשרוף את מה שגולש מהסירים. למעשה, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי. והרוצים להדר, לכתחילה ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי, ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך. אמנם להלן לג, ט, מבואר שאם השתמשו בהם בטרף, צריך להכשירם כדרך בליעתם, אולם כאן שעוד לא התערב בשר וחלב, אין צורך להכשיר אלא רק לנקות כדי שלא יתערבו.

יד – תנור אפייה

מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים לקנות תנור עם שני תאים, ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד. והרוצה להשתמש באותו תא, פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר אותו במעבר שבין שני המינים על ידי חימום התנור למשך כחצי שעה על החום הגבוה ביותר, ונוהגים גם לנקותו לפני כן. ואף המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לעשות כן.[14]

רבים נוהגים שכאשר רוצים לאפות בתנור בשרי או חלבי, מאכל פרווה שיהיה מותר לאוכלו עם שני המינים – מחממים לפני כן את התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כדי לעשותו פרווה. והרוצים להקל, רשאים לאפות את מאכל הפרווה בלא הכשרה, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש במאכל הפרווה טעם בשר או חלב.

טעו ובישלו תבשיל חלבי בתנור בשרי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אם נותרו בתנור שאריות בשר, יתכן שיעלו אדים שאולי יתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר (עי' להלן לה, י). והתנור צריך הכשר בחימום על החום הגבוה למשך חצי שעה.[15]


[14]. יתכן שלעיתים מספיקות עשר דקות כדי לבער את כל שיירי טעמי המין השני, אלא שעד שהתנור יגיע לחום הגבוה יכולות לעבור עשר דקות ואולי יותר, לכן נוהגים להכשירו בחימום על החום הגבוה למשך כחצי שעה.[15]. להלן לה, י, בדין זיעה, היינו אדים שהתעבו, מבואר שהזיעה אוסרת רק בתנאים מאוד מיוחדים, כעין הזיעה שמתעבה על מכסה הסיר, ולכן מעיקר הדין אם אפו מאפה בשרי ומאפה חלבי בבת אחת בתא אחד, לא נאסרו. ואף אם בישלו בתוך התנור תבשיל בשרי ותבשיל חלבי בסירים פתוחים, כל שלא נכנסה זיעה רבה מסיר אחד למשנהו, לא נאסרו. ובמקרים של ספק יש לשאול שאלת חכם.

יש אומרים שמותר לאפות ולבשל בשרי אחר חלבי או חלבי אחר בשרי בתנור בלא שום הכשרה, כי אין לחשוש לזיעה שנותרה מהאפייה או הבישול הקודמים, הואיל והם נשרפים במשך האפייה והבישול. וכך דעת שו"ת בית היוצר יו"ד כ-כא; אבן יקרה ג, יח; ישכיל עבדי ח"ז יו"ד ד; הרב קאפח מאכ"א טו, לג.

ויש אומרים, שמותר לבשל ולאפות באותו תא פעם בשרי ופעם חלבי על ידי הכשרת התנור ביניהם בחימום בחום הגבוה ביותר, שהוא כליבון קל, שמבטל את הזיעה שאולי נבלעה בדפנות התנור. ואף אם נותרו שיירי מאכלים, היא שורפתם באופן שלא תצא מהם זיעה שיכולה לאסור. וכך דעת אור לציון ח"ג י, ב; שיח נחום מז; דבר חברון יו"ד ב, פח; הרב טופיק בשו"ת קול אליהו יו"ד ב; תפילה למשה ה, כג. וכך עולה מדברי מנחת שלמה ב, סז, ומשנה הלכות טז, י.

ויש מחמירים וסוברים שאין להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני החשש שמא תצא זיעה משיירי מין אחד ותבליע טעם במין השני, שכן לעיתים נשפכת שם ממשות חלבית או בשרית ויש לחשוש שיאפו או יבשלו את המין השני בלא שינקו אותה. וגם יש לחשוש שמא ישכחו איזה מין בישלו לפני כן ולא יכשירו. וכך דעת מהרש"ם ג, רח; חלקת יעקב יו"ד כג; מנחת יצחק ה, כ; להורות נתן א, לג-לד. אמנם טענה מרכזית בדבריהם היתה קשורה לתנורים בעבר, שהיו נשארים בהם הרבה יותר שיירים מהמאפה והבישול הקודמים. בפועל, לאחר בדיקות רבות, התברר שאין לחשש שהעלו מקום, ואין אפשרות להרגיש טעם מזיעת שיירי המאכל הקודם.

למעשה, הלכה כשיטה האמצעית, שאפשר להשתמש באותו תא פעם לחלבי ופעם לבשרי על ידי הכשרה ביניהם כמבואר למעלה. ואמנם ביבי"א ח"ה יו"ד ז, הוסיף תנאי להמתין עשרים וארבע שעות לפני הכשרת התנור, ובעיקר הקפיד על כך בתבשיל שזיעתו מרובה. וכעין זה כתבו באג"מ יו"ד א, מ; נט, ומקור נאמ"ן א, תקפז. אולם קשה על סיבת ההמתנה עשרים וארבע שעות, שכן הכשרה בחימום התנור על החום הגבוה דינה כליבון קל, שלא רק מפליט את הטעמים כהגעלה אלא גם שורף אותם, ועל כן אין צורך להמתין עשרים וארבע שעות (עי' פנה"ל פסח י, ה; להלן לג, ז).

רבים נוהגים לכתחילה שלא להשתמש על ידי הכשרה באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, כדי להתרחק מטעות ומבלבול. אמנם מנהג זה אינו חובה, והרוצה להכשיר את התנור בכל עת רשאי. בין מין אחד לפרווה – רבים נוהגים להכשיר את התנור על ידי חימומו בחום הגבוה למשך חצי שעה. אולם מצד הדין אין צורך להכשירו, וכמבואר לעיל בהערה 8 בדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא.

תנור שאפו בו בשר ולאחר מכן פרווה, אם האפייה היתה על החום הגבוה ביותר, מותר גם למנהג המהדרים לאפות בו אח"כ מאפה חלבי בלא הכשרה נוספת וכן להפך, מפני שחימום התנור על החום הגבוה בעת אפיית הפרווה מכשיר אותו למעבר שבין בשר לחלב. טעו ואפו בתבנית חלבית נקייה בשר, מבואר להלן לג, ט, 10.

טו – מיקרוגל

ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד, שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת. השני, שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה מיוחד למאכלים חלביים ומכסה מיוחד למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסים המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על דפנות המיקרוגל ותקרתו ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדפנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה או קופסה או יעטפום בשקית. וכך ינהגו גם כאשר יחממו מאכל פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.

מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשירו (להלן לג, ט). בדיעבד, כשאין זמן להכשירו או כשהוא שייך לאנשים שאינם מקפידים על כשרות, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, למרות שיישאר שם פתח ליציאת אדים.[16]


[16]. יש סוברים שהאדים היוצאים מהמאכלים במיקרוגל אינם מתעבים לרמה כזו שיכולים לתת טעם, ולכן אין צורך להפריד בין בשר לחלב (שיח נחום מח; מגדל צופים ד, לא; הרב הלברשטאם). מנגד יש סוברים שאסור להשתמש באותו מיקרוגל לבשר ולחלב, שכן יש לחשוש שהזיעה ששם מכילה טעמים, ויש לחשוש שלא יכסו את המאכלים כנדרש למניעת זיעה או גלישה של המאכלים הואיל ומשתמשים בו תדיר (ריש"א כמובא בשבות יצחק ח"ו פ"ה). וההוראה המקובלת כמבואר למעלה.

לגבי הצלחת, יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה בין בשר לחלב (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא"ח, יש ליצור הפרדה הואיל והיא בולעת. ולפי המבואר להלן לב, ה, לכל הדעות יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון (עי' הוראה ברורה קח, א, באו"ה 'אלא').

בדיעבד אם חיממו בלא כיסוי כנדרש, המאכל כשר. ואם גם לא היתה הפרדה בין המאכל לצלחת, ויתכן שהצלחת היתה מלוכלכת מעט בשיירי מאכל טרף או מהמין השני, המאכל שחיממו על הצלחת הזו אינו כשר. ואם הוא עבה וכחוש, היינו בלא שמנונית, יש להוריד ממנו כדי נטילה, היינו עובי כשני ס"מ (1.9 ס"מ) שבאו במגע עם הצלחת.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן