תקנו חכמים, שבעת שאדם אוכל מאכל בשרי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, ובעת שהוא אוכל מאכל חלבי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, כדי שלא יטעה לאוכלם יחד. ולא רק בשר בהמה בכלל האיסור, אלא אף בשר עוף וחיה (חולין קג, ב; קד, ב; שו"ע פח, א). אבל מותר למי שאכל בשר להכין מאכלי חלב לפני שעברו עליו שש שעות. מפני שהתקנה נועדה לשמש סייג בפני אכילת שני המינים יחד, ולא לשמירת ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' ערוה"ש יא ודרכ"ת טז).
תקנו חכמים שגם שני אנשים שמכירים זה את זה לא יאכלו על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, שמא יבוא אחד לאכול ממאכל חברו ונמצא אוכל בשר עם חלב. אבל לא אסרו על שני אנשים זרים שהזדמנו למקום אחד לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, מפני שאדם זר אינו רגיל ליטול מאכל משל שכנו (חולין קז, ב). אם שני האנשים שמכירים זה את זה יניחו ביניהם סימן שיזכיר להם להיבדל זה ממאכלו של זה, רשאים לאכול יחד על שולחן אחד. ניתן להניח לסימן כלי או מאכל שאין רגילים להניח שם, וכן לפרוש מפה נפרדת לאחד מהם (שו"ע פח, ב). ואם הם יושבים רחוק זה מזה, עד שאין אחד יכול לפשוט ידו ולהגיע למאכלי חברו, מותר להם לאכול על שולחן אחד בלא סימן (יש"ש וב"ח). מי שגמר לאכול בשר, רשאי לשבת ליד חברו שאוכל חלב ולאכול מאכלי פרווה, למרות שעוד לא עברו עליו שש שעות.[3]
