חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – איסור בישול בשר בחלב

אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא), ללמדנו ששלושה חלקים לאיסור: א) אסור לבשלם יחד. ב) אם בישלום יחד אסור לאוכלם. ג) אם בישלום יחד אסור גם ליהנות מהם (חולין קטו, ב; שו"ע יו"ד פז, א).

איסור זה מיוחד ושונה משאר איסורי אכילה, שכל המאכלים האסורים – אסורים תמיד, ואילו בשר כשלעצמו כשר, וחלב כשלעצמו כשר, ובישולם יחד אסור, ואם התבשלו יחד – נאסרו באיסור חמור במיוחד. שכל שאר המאכלים האסורים, כדוגמת בשר בהמות וחיות טמאות, מותר לישראל לבשל עבור נוכרי, אבל בשר בחלב אסור לישראל לבשל עבור נוכרי. ואף לסייע בבישולם אסור, כגון להגביר את האש שעל ידה הם מתבשלים. בנוסף לכך, בשר וחלב שהתבשלו – אסורים בהנאה, ולכן אסור למוכרם לגוי, ואפילו לתת לו במתנה אסור, הואיל ויש לישראל הנאה מכך. וגם אם ישרוף אותם, אסור ליהנות מחום שריפתם או מהאפר שיצא מהם. ואפילו לתת אותם לפני בעלי חיים של הפקר אסור, הואיל ויש לישראל נחת מכך. אלא יש לקבור את האיסור, וכאשר קשה לקוברו, אפשר לזורקו בשדה או בפח. ואף שמסתבר שבעלי חיים יאכלו ממנו, אין בכך איסור הואיל ואינו מתכוון לכך.[1]

מהתורה האיסור הוא לבשל בשר בחלב, ובלא בישול אין איסור. לפיכך, מותר לערבם יחד בלא בישול לצורך נוכרי או לכל צורך אחר. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו לישראל לאכול בשר וחלב יחד גם בלא בישול (שו"ע יו"ד פז, א; צא, ח), וחיזקו חכמים סייג זה באיסורים רבים, ואסרו לאכול מין אחד כאשר המין השני מונח על השולחן (להלן הלכה ג), ואסרו לאפות פת בשרית או חלבית שמא יאכלו אותה עם המין השני (להלן הלכה ד). ואף הוסיפו ואסרו לאכול חלב אחר בשר בלא המתנה משמעותית, ואסרו לאכול בשר אחר חלב בלא ניקוי הפה (כמבואר בפרק הבא). טעם כל הגזירות מבואר להלן (הלכה ה).


[1]. משנה תמורה לג, ב: "ואלו הן הנקברין… ובשר בחלב". ולא אמרו לשורפם כדי שלא יהנה משריפתם ומהאפר שלהם. כתב באיסור והיתר הארוך (כא, יב), שאסור לתת בשר וחלב שהתבשלו לפני חיית הפקר, וכ"כ פוסקים רבים, משום שיש לאדם הנאה מכך שהוא מפרנס בעלי חיים (מ"א תמח, ט). יש אומרים, שמותר להניחם בשדה במקום שבעלי חיים יכולים לבוא לאוכלם, כי האיסור הוא לתת לפניהם (מ"א תמה, ב; חק יעקב, א"ר, שועה"ר). ויש אומרים שגם זה אסור, אלא הפתרון לקוברם או להשליכם בבית הכסא או לנהר באופן ששום בריה לא תהנה ממנו (או"ה הארוך כא, יג; כנה"ג, חכ"א). וביאר ברב פעלים (ג' יו"ד ה) שהכוונה לנהר שאין בו דגים או שיפורר את האיסור עד שדגים לא יוכלו לאוכלו. ע"כ. אולם קשה, שבכל מקרה בעלי חיים ייהנו מהם, שכן גם אם יפורר את האיסור – דגים זעירים ייהנו ממנו, ואם יקבור אותו – שלשולים וחרקים יהנו ממנו, והדבר משביח את האדמה וגורם הנאה לאדם. אלא שכפי הנראה, כוונתם שהואיל וזו הנאה שאינה ניכרת כל כך, אין בה איסור. ואם כן, כל זמן שאין מתכוונים להזין בעלי חיים באיסור ואין נהנים מכך, אפשר לסמוך על המקילים ולהשליך את האיסור לפח או בשדה, אמנם מי שנהנה מכך, צריך לקבור אותו.

כיוון שאיסור בשר בחלב נאמר בלשון 'לא תבשל', איסור התורה הוא רק כדרך בישול, ובלא בישול אין איסור לערב בשר בחלב, אבל אסרו חכמים לאכול גם בשר וחלב שהתערבו בלא בישול (פסחים מד, ב). יש אומרים שגם טיגון וצלייה נחשבים כבישול שאיסורם מהתורה (פר"ח ופלתי), ויש אומרים שאיסורם מדברי חכמים, כי אינם כבישול שמערבב את הטעמים זה בזה היטב (פר"ת, ערוה"ש).

ככלל כל האיסורים מהתורה אסורים כדרך הנאתם, אולם 'בשר וחלב' וכלאי הכרם אסורים מהתורה גם שלא כדרך הנאתם (רמב"ם מאכ"א יד, י; שו"ע קנה, ג).

המבשל בשר וחלב או אכל מהם – נענש במלקות, ובתנאי שעשה זאת בזדון לעיני עדים שהתרו בו, והיה בהם לפחות כשיעור 'זית' (חולין קח, ב; רמב"ם מאכ"א ט, א). נחלקו לגבי נהנה אם חייב מלקות. אכל פחות מכזית או בישל פחות מכזית, עבר באיסור תורה ואינו לוקה (בא"ח ש"ש בהעלותך ב). המבשלם אפילו בישול חלקי עובר באיסור תורה, אבל רק אם הכינם לאכילה כמאכל בן דרוסאי – לוקה (דעת רוה"פ, ומהם: פמ"ג, פלתי, זב"צ, בא"ח). מבשל בכלי ראשון – אסור מהתורה. עירוי מכלי ראשון, שלהלכה מבשל כדי קליפה: לפר"ח אסור מהתורה, ולפרי תואר מדרבנן (ראו להלן לה, ג).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן