ד – אפיית פת חלבית או בשרית

גזרו חכמים שלא ללוש בצק של לחם בחלב, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. וכן גזרו שלא ללוש אותו בשומן בשר, שמא ישכחו שהלחם בשרי ויבואו לאוכלו עם חלב. טעו ולשו בצק של לחם בחלב או בשומן בשר, גזרו חכמים שהלחם אסור באכילה (פסחים ל, א-ב).

האיסור הוא להכין לחם שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, אבל מותר להכין לחם חלבי או בשרי כשיעור שבני הבית יסיימו בסעודה הסמוכה, כי אין חשש שעד הסעודה הסמוכה ישכחו שהוא חלבי או בשרי.

וכן מותר להכין לחם חלבי או בשרי כאשר משנים את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. ורק כאשר עושים סימן מובהק שהכל מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו”ע צז, א).

האיסור הוא דווקא בלחם, שרגילים לאוכלו עם מאכלים חלביים או בשריים. וכן קרקרים שלעיתים אוכלים עם גבינה ולעיתים עם נקניק. אבל עוגות ושאר מאפים מותר להכין חלביים או בשריים, הואיל ובדרך כלל אין אוכלים אותם עם בשר או חלב (מהרי”ט ב, יו”ד יח).[4]


[4]. פסחים לו, א: “תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש – כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה”. ביארה שם הגמרא שמותר ללוש בחלב “כעין תורא”. פרש”י: מעט, באופן שהוא אוכל “מיד בבת אחת” כך שאין חשש שישכח שהוא חלבי. ולרמב”ם, הפירוש שיש בו שינוי ניכר שימנע מכשול. למעשה, שני הפירושים התקבלו, ודי באחד מהם כדי להתיר.

כתב בשו”ע (צז, א) עפ”י רש”י: “ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת… מותר”. ופירשו שהכוונה שיאכל את הכל בסעודה הסמוכה (פמ”ג, דרכ”ת וכה”ח). אמנם הרמ”א התיר לכאורה ללוש פת חלבית או בשרית בשיעור שיגמרו במשך יממה, היינו פת חלבית שיגמרו במשך חג השבועות ופת בשרית שיגמרו בשבת. ומקורו בהגהות שערי דורא שהובא בב”י. וכ”כ פר”ח, חכ”א, חוו”ד וערוה”ש. ואפשר לבאר שלא נחלקו, שבימות החול, רק לצורך סעודה סמוכה מותר, ואילו לצורך שבת וחג, גם לצורך יממה מותר, הואיל וההכנות להם נעשות מתוך תכנון ומחשבה, ויותר זוכרים אם הפת חלבית או בשרית. ובכך אנו פוסקים כשתי השיטות, וכפי שמשמע בב”י.

טעו והכינו לחם רב שנאסר, לדעת רוב הפוסקים אסור לחלקו לאנשים רבים, לכל אחד כשיעור סעודתו הקרובה (פמ”ג שפ”ד א; חוו”ד ביאורים ג). יש אומרים שאף אם יזרוק הכל חוץ משיעור סעודה אחת, הלחם הנותר לסעודה הקרובה אסור הואיל וכבר נאסר (חמודי דניאל יב). ולענ”ד אפשר להקל בזה. לרוב הפוסקים מותר למכור לגוי את הלחם האסור (פרי תואר ג; זב”צ יט, דרכ”ת, רב פעלים).

לגבי הסימן, כתב רשב”א (תוה”ב הקצר ג, ד), שעל ידו יזכרו לשאול האם הפת חלבית או בשרית. אלא שסימן שמוּכר לבני הבית אינו מוּכר לאנשים אחרים, ולכן כתבו האחרונים, שאין להכין פת חלבית עם סימן כדי למוכרה (חוו”ד עפ”י מהרי”ט ב, יו”ד יח, ועוד רבים). ויש שנטו להקל בשעת הדחק גם לצורך מכירה, כאשר הסימן ניכר (ערוה”ש צז, ח; בא”ח ש”ש שלח יז). ויש להקל כמותם בסימן מובהק שניכר לכל, שבזה מסתבר שגם המחמירים יקלו.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן