נחלקו התנאים בשאלה, אילו מיני בשר וחלב כלולים באיסור התורה. לדעת רבי עקיבא, הבשר והחלב שנאסרו הם של אחד משלושת מיני הבהמה הטהורה: שור, כבש ועז. אולם שבע מיני החיות הטהורות, כדוגמת צבי ואייל, אינם בכלל איסור התורה. ואף דין זה למדנו מכך שהתורה חזרה שלוש פעמים על איסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", ללמדנו ששלושת מיני הבהמות הטהורות בכלל האיסור, ואילו מיני חיה טהורה, ועוף טהור ובהמות וחיות טמאים – אינם בכלל האיסור (משנה חולין קיג, א). ההבדל בין בהמות לחיות, שהבהמות מבויתות והחיות אינן מבויתות. וכיוון שהבהמות נמצאות ברשותו של האדם, הוא יכול לחלוב את חלבן ולשחוט את צאצאיהן, ואסרה התורה לערב את בשר אחת הבהמות עם חלב אחת הבהמות. ונתנה התורה דוגמא מגדי עיזים בחלב אמו, מפני שחלב העז מרובה, ופעמים רבות היא ממליטה שני גדיים, ואחר שהגדיים גדלו מעט, היו שוחטים אחד כדי לאכול את בשרו, וכיוון שאמו המשיכה להניק את הגדי השני, מצוי היה שיבשלו את בשר הגדי בחלב אמו (רשב"ם שמות כג, יט).
ולדעת רבי יוסי הגלילי, גם שבעת מיני החיות הטהורות בכלל איסור התורה, הואיל וגם להם יש בשר וחלב שמותרים באכילה, אבל עוף אינו בכלל האיסור, הואיל ולנקבת העוף אין חלב. ויש אומרים, שגם בשר עוף בכלל איסור התורה, הואיל וגם הוא מין בשר. והראייה, שצריך לשוחטו כדי להתיר את בשרו.
למעשה נפסק כדעת רבי עקיבא, שאיסור התורה חל רק על מיני בהמות, ומדברי חכמים אסור לאכול גם מיני חיה ועוף עם חלב, אבל מותר לבשלם לגוי ומותר ליהנות מהם (שו"ע יו"ד פז, ב).[2]
עור קשה, גידים, עצמות קשות וטלפיים, אינם נחשבים כבשר, הואיל ואין רגילים לאוכלם. אבל אסור לבשלם עם חלב מדברי חכמים (שו"ע פז, ז). עגל שינק חלב ואח"כ שחטוהו ומצאו חלב בקיבתו. לרי"ף, רמב"ם ושו"ע (פז, ט), אין דינו כחלב ומותר לבשלו עם בשר. ולתוס', ר"ת, רא"ש, רשב"א ורמ"א, אם הוא נוזלי, דינו כחלב ואסור לבשלו עם בשר מהתורה, ואם נעשה קרוש, מותר לבשלו עם בשר. ויש אומרים שגם קרוש אסור לבשל עם בשר (רש"י, מהרש"ל).
