פרק י - הכנת הנפש והלבוש | תפילת נשים

"אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב). מפני שהתפילה מקרבת את המתפללת אל ה' יתברך, מחייה ומעצימה אותה, ולכן ראוי לה לבוא אליה בשמחה.

עוד אמרו חכמים (שם): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתה של המתפללת מעולמה הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכה של המתפללת לפעול גדולות בדיבורה, ואם היא באה להתפלל מתוך דיבורים בטלים, היא מראה בעצמה שאינה מעריכה את דיבורה (ראו עולת ראיה ח"א עמ' כט).

בסדר תפילת הגברים, תיקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים שמחים המיישבים את הלב; לפני שחרית וערבית, ברכת 'גאל ישראל', ולפני מנחה "אשרי יושבי ביתך" (שו"ע צג, ב). אמנם נשים אינן חייבות בזה, אבל לכל הפחות, על כל אשה לשהות כמה שניות כדי הילוך ארבע אמות לפני תפילתה, כדי ליישב את דעתה.

חסידים הראשונים היו מהדרים מאוד בהכנותיהם לתפילה, והיו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמיים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).

מי שעומדת לתת צדקה בקופת הצדקה שבביתה, טוב שתיתן אותה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י).^[1] וכן מי שעומדת לכתוב המחאה לתרומה, טוב שתכתוב אותה או תכניס אותה למעטפה לפני התפילה. שעל ידי כך תיגש לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד, שהבאה לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שאף היא תעניק משלה לנצרכים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול בתורה, וכל התפילה כולה נאמרת בלשון רבים, מפני שהיא עבור כלל ישראל.

אין לאחוז בתפילת עמידה דבר שרגילים לחשוש עליו שמא ייפול, כגון ספר או קערה או סכין, מפני שהדאגה שמא ייפול תטרוד את הכוונה. אבל סידור מותר לאחוז, כיוון שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב). טוב להיזהר בזה גם בעת אמירת שאר חלקי התפילה. גם דבר שאין לו ערך ואין חוששים עליו, כגון גבעול, לכתחילה אין לאחוז בשעת תפילת עמידה, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשאוחזים ביד דבר מיותר (עי' מ"ב צו, א, ה).

לפני התפילה צריך לכבות את הטלפון הנייד. בבית הכנסת ובמקום שיש סידורים, נכון שלא להשתמש בטלפון כסידור, כדי שלא יסיח את דעת המתפללת, וכדי שלא תיראה כמי שמסתכלת בהודעות בזמן התפילה. מי שאין לה סידור, או שהיא רוצה להתפלל מהטלפון כדי לזכור לומר את כל הדברים שצריך להוסיף באותו יום – תבטל תחילה את האפשרות לקבל שיחות והודעות.

מי שאולי יצטרכו להזעיקה לצורך דחוף, תגדיר את הטלפון כך שיתריע ברטט רק על הודעות דחופות, וכך ההפרעה לתפילה ולמתפללים תצטמצם (ראו פנה"ל חפצי קודש יב, ד).

לכתחילה לא תעמוד המתפללת בתפילת עמידה כשתרמיל על גבה, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם היא כבר נמצאת בדרכה והתרמיל על כתפיה, ונוח לה להשאירו עליה, אם הוא פחות מנפח ארבעה קבין (כ-4.8 ליטר), מותר לה להתפלל כשהוא על כתפיה. ואם הוא יותר מארבעה קבין, לא תתפלל כשהוא על כתפיה, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתה (שו"ע צז, ד). (על הכנסת נשק לבית כנסת ראו פנה"ל חפצי קודש ט, ה, 3).

מי שיש בידה ארנק כסף או דבר יקר אחר, וחוששת להניחו שמא ייגנב, ואין לה כיסים שתוכל לשומרו בהם, ואין לה חברה שתוכל להפקידו בידיה, בדיעבד עדיף שתאחז אותו בידיה בתפילה, מפני שבאופן זה תהיה פחות טרודה (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושאת על גבה תרמיל כבד וחוששת להניחו שמא יגנבוהו, שבלית ברירה עדיף שתתפלל כשתרמילה על גבה.

אסור לאשה להתפלל כשתינוק על ידיה, מפני שהיא צריכה להשגיח עליו שלא ייפול, ועוד, שהוא עלול להסיח את דעתה. גם כשהוא מונח בתוך מנשא (קנגרו), אין דרך כבוד לעמוד עימו בתפילה. וכשאין ברירה, מי שיודעת שתוכל להתפלל בכוונה כשהוא עליה, רשאית בשעת הדחק להתפלל עימו. וכשיש חשש שלא תוכל לכוון, לא תתפלל, ותצא ידי חובתה בברכות התורה והשחר, שכן ברכות מותר לברך כאשר התינוק על ידיה.

המתפללת צריכה להתכונן לקראת התפילה לה', ולירא מפני הדר גאונו, ולשמוח על שהנה היא עומדת לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. הדבר צריך להתבטא גם בלבוש, שיהיה מכובד, כראוי למי שעומדת לפני המלך.

שלא כדין שאר הדברים שבקדושה דין התפילה, שבכל שאר הדברים שבקדושה, כדוגמת ברכות וקריאת שמע, כל זמן שהערווה מכוסה, מותר לאומרם (שו"ע או"ח עד, ו). אבל בתפילה הדין שונה, שהואיל והאדם עומד לפני המלך ברוך הוא, עליו להתלבש באופן מכובד (שו"ע צא, א). לגבי נשים, כל זמן שהבגדים צנועים על פי ההלכה, הרי הם כשרים לתפילה.^[2]

לכתחילה תהדר המתפללת ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמיים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך – לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש את המלך בכל יום – מקפיד ללבוש בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שאותם אנו שומרים לשבתות, חגים ושמחות של מצווה.

אף שלכתחילה יש ללבוש לקראת התפילה בגדים מכובדים, כאשר קשה להחליף את הבגדים, אפשר להתפלל בבגדים רגילים, והעיקר שלא יהיו בזויים. לכן מי שעוסקת בעבודות ביתה ומטפלת בילדיה ואין לה פנאי להתלבש לקראת התפילה, רשאית להתפלל בבגדיה הרגילים או בחלוק נאה שבו היא הולכת בביתה, שכל זמן שאין היא מתביישת לפתוח בבגדים אלו את דלת ביתה – אין הם נחשבים בזויים אצלה.

אין להתפלל בכתונת שינה (פיג'מה) (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בכתונת שינה, מפני שמקובל שזהו לבושו של חולה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.

אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, אין בכך פגיעה בכבוד התפילה, ומותר להתפלל במעיל גשם וכפפות. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.

וכן בנות שנמצאות בטיול, רשאיות להתפלל כפי שהן לבושות בטיול, ובתנאי שהבגדים יהיו צנועים כדין. ואף שבשעה שהן בביתן, בגדים אלו נחשבים לא מכובדים ואולי אף בזויים מעט, כיוון שבטיול הם נחשבים מקובלים, וגם אם היה בא לפניהן אדם חשוב לא היו מרגישות צורך להחליפם. לכן, כל זמן שבגדי הטיול צנועים, מותר להתפלל בהם במשך הטיול.^[3]

כדי לבאר האם נשים חייבות לכסות את ראשן בעת שהן מתפללות או מברכות, יש צורך לבאר תחילה את דין הגברים. בתחילה רק מקצת מגדולי החכמים נהגו מנהג חסידות בעצמם, שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה. וכפי שהשתבח רב הונא בנו של רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר: הלא שכינה למעלה מראשי, ואיך אלך בגילוי ראש? (קידושין לא, א). וכן מסופר בתלמוד (שבת קנו, ב), שלאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק, שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש, תקפו יצרו והתאווה מאוד לגנוב תמרים מראש הדקל. אז הבין רב נחמן את הקפדת אימו. במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות בכל ישראל עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו; פניני הלכה חפצי קודש ה, א).

אמנם בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות, יש אומרים שישנה חובה מדברי חכמים לכסות את הראש. ויש אומרים, שאין חובה מיוחדת לגברים לכסות את הראש בעת שמזכירים שם ה' ואומרים ברכות, אלא שמצד המנהג צריך לכסות את הראש במשך כל היום ובכלל זה גם בעת הזכרת ה'. ב'שולחן ערוך' הובאה להלכה הדעה המחמירה, לפיה חובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות (או"ח צא, ג; רו, ג; פנה"ל חפצי קודש ה, ב).

נשים אינן נוהגות לכסות את ראשן כדי לעורר עצמן ליראת שמיים. אמנם מצד חובת הצניעות נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן, אבל רווקות שאינן חייבות לכסות את ראשן מצד הצניעות, אינן נוהגות לילך בכיסוי ראש כגברים. אולי אפשר להסביר שנשים אינן צריכות לכיפה, משום שמטבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, ועל כן נצרכו לכיפה מעל הראש כדי לרסנה ולכוונה, אבל נשים שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.

עוד אפשר לפרש, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בבגדיהן, ניכר מאוד שמקבלות על עצמן עול מלכות שמיים, ואין צורך בכיסוי ראש כדי לבטא את יראת השמיים. מנגד, אשה שלא תשמור על צניעותה, גם אם תחבוש כיפה לא תהיה בכך כל כך תועלת, שכן הפגיעה בצניעות חמורה יותר, ובכך שאינה שומרת על גדרי הלכותיה, היא כאילו מכריזה שההלכה, שהיא דבר ה', אינה מחייבת אותה.

אמנם יש אומרים, שבעת הזכרת שם שמיים ואמירת ברכות, גם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן, שכן בעניין זה אין הבדל בין גברים לנשים, אלא הוא חיוב נפרד לכסות את הראש בעת הזכרת שם ה' (איש מצליח, ישכיל עבדי), ויש אומרים, שלכל הפחות, בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ו, טו). אולם למעשה, רווקות אינן מקפידות על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והטעם לכך, שלגברים ישנו מנהג חסידות לכסות את הראש במשך כל היום, כדי לעוררם ליראת שמיים, ולכן יש מקום לחייבם בכיסוי הראש בעת הזכרת ה'; אבל רווקות שאינן נוהגות במנהג חסידות זה, אין הוא מבטא אצלם יראת שמיים, וממילא אינן חייבות בו בעת התפילה וברכות.

ומכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה, כיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות, ואם יבואו להתפלל באופן זה, תהיה בכך פגיעה בכבוד התפילה. כי לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שעומד לפני מלכו של עולם, קל וחומר שחובה לשמור על כללי הלכות צניעות הלבוש. לכן גם נשים שאינן מכסות את ראשן כהלכה, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן כהלכה.

בעת הזכרת שם שמיים, יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, ואפילו אם הן לבדן בחדרי חדרים. ויש אומרים, שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שבעת אמירת ברכות אין חובה להתלבש באופן מכובד, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכן נראה להלכה.^[4]

לגברים אסור לומר דברים שבקדושה בשעה שאין חציצה בין ליבם לערוותם. ולכן מי שהולך בבגד ארוך כחלוק או גלימה (ג'לבייה) ובלא תחתונים, ורוצה לומר דבר שבקדושה, צריך לחגור עצמו בחגורה או להצמיד את חלוקו לגופו בידיו, כדי לחצוץ בין ליבו לערווה. אבל נשים, שערוותן יותר כלפי מטה, באופן טבעי אין ליבן רואה את ערוותן, ולכן אשה רשאית לומר דברים שבקדושה כשהיא לבושה בחלוק, גם בלא חציצה בין הלב לערווה.

לפני התפילה, גברים צריכים לחגור את עצמם בחגורה. יש אומרים, שהטעם כדי לחצוץ בין הלב לערווה, ולכן כאשר לובשים תחתונים כבר אין צורך בחגורה. ויש אומרים, שלכבוד התפילה צריך לחגור חגורה, כדי להדגיש יותר את החציצה שבין הלב לערווה (שו"ע צא, ב; פניני הלכה תפילה ה, ג).

אבל נשים שאינן צריכות לחצוץ בין ליבן לערוותן, אינן צריכות לחגור עצמן לקראת התפילה.