פרק כ"ג - מהלכות חגים ומועדים | תפילת נשים

מצווה להרבות בסעודת ראש חודש (שו"ע או"ח תיט, א). מותר לעשות כל מלאכה בראש חודש, אולם נהגו נשים למעט קצת במלאכתן, והוא מנהג טוב, מפני שראש חודש הוא קצת יום טוב לנשים. וזכו בו נשים יותר מגברים, מפני שלא השתתפו בחטא העגל (שו"ע תיז, א, מ"ב ג. מבואר בהרחבה בפניני הלכה זמנים א, ו-ז).

נשים פטורות מברכת הלבנה, הואיל והיא תלויה בזמן. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, אך המנהג הרווח שאינן מברכות ברכה זו (מ"ב תכו, א).^[1]

נשים פטורות ממצוות שמיעת קול שופר, הואיל והיא מצוות עשה שתלויה בזמן, אבל הרוצות לקיים את המצווה יש להן שכר, ומנהג נשות ישראל לקיים מצוות שמיעת קול שופר. כאשר איש שכבר שמע תקיעת שופר בא לתקוע לנשים, לא יברך להן. ואם יש שם אשה שנוהגת כמנהג אשכנז, תברך לפני התקיעה. ואם יש שם עוד נשים, ישמעו את ברכתה ויענו אחריה אמן. ואם כל הנשים שם נוהגות כמנהג יוצאות ספרד, יקיימו את המצווה בלא ברכה (שו"ע תקפט, ו, לעיל ב, ח).

כפי שלמדנו (ב, ט), נחלקו הפוסקים, אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים, שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שלדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים, נשים חייבות בהן. ועוד, שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצוּוֹת לומר קידוש בשבת, כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). ויש אומרים, שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. בראש השנה וביום הכיפורים ראוי לכל אשה להתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף.

נשים יוצאות ידי התרת נדרים ב'כל נדרי' שאומרים בערב יום הכיפורים, ולכן נשים נוהגות להקפיד להגיע לבית הכנסת בערב יום הכיפורים ל'כל נדרי'. אשה נשואה יכולה למנות את בעלה שליח, ולבקש ממנו שכשיתיר לעצמו יתיר גם לה, כי אשתו והוא חטיבה אחת, שאשתו כגופו. אבל אשה שאינה נשואה, אינה יכולה למנות אשה או איש אחר שיתיר עבורה (שו"ע רלט, נו; ט"ז מו; רב פעלים ח"ד או"ח לד, ה; פנה"ל ימים נוראים ה, יא).

שתי מצוות שהזמן גרמן ישנן בחג הסוכות, מצוות ישיבה בסוכה ומצוות נטילת לולב, ומשתיהן נשים פטורות. ואם ירצו לקיימן יש להן שכר. למנהג יוצאות אשכנז, יברכו על המצווה, ולמנהג יוצאות ספרד, על ישיבה בסוכה לא יברכו, ועל נטילת לולב יש שמברכות ויש שאינן מברכות, וכל אשה תמשיך במנהג משפחתה.^[2]

מצווה לנשים לשמוח בחג בבגדים נאים ותכשיטים נאים, וכן לשמוח בבשר וביין ושאר מטעמים ובכל דבר שמשמח (שו"ע תקכט, ב; פניני הלכה מועדים א, י). גם בחול המועד מצווה להיות בשמחה, וללבוש בגדים נאים ולאכול מאכלים טובים (רמב"ם הל' יו"ט ו, יז וכב, מ"ב או"ח תקל, א, פניני הלכה מועדים י, ג).

אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבע כוסות בליל הסדר (פסחים קח, ב), ובמקרא מגילה (מגילה ד, א), ובהדלקת נרות חנוכה (שבת כג, א), "שאף הן היו באותו הנס".

שני פירושים לכך: לרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב; שבת כג, א), חיובן נובע מזה שהן היו שותפות משמעותיות באותו הנס. על יציאת מצרים אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בזכות נשים שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". שכן למרות ייסורי השיעבוד, הנשים לא איבדו את תקוות הגאולה, וניחמו את הבעלים וילדו את הדור הבא (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו א, ח). נס פורים כידוע בא על ידי אסתר. ונס חנוכה התחיל על ידי אשה ושמה יהודית, שבגבורתה הצליחה לכרות את ראשו של ההגמון הצורר, וביטלה את גזירת היוונים כנגד הבתולות (פניני הלכה זמנים יא, 12-14). אם כן יוצא, שמבחינה מסוימת שייכותן של הנשים למצוות הללו אף קודמת לגברים.

מנגד, יש מפרשים, שמלשון "אף הן" משמע שעיקר החיוב על הגברים שחייבים במצוות עשה שהזמן גרמן, ואף נשים נגררות אחריהם בחיוב המצווה, כי אף הן היו באותו הנס (תוס' פסחים קח, ב, מגילה ד, א, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ועוד).

אכן מהצד הגלוי, חובת הגברים קודמת, שעליהם מוטלת האחריות לקיום מצוות אלו. אולם מהצד העמוק, מעלת הנשים בהופעת ניסים אלו קודמת, ומצד זה השייכות שלהן למצוות אלו עמוקה יותר (ראו לעיל ג, ח-ט).

כפי שלמדנו, נשים חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. אשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה, ובת יוצאת בהדלקת אביה. ואם אינם מדליקים, מפני שאינם בבית או מסיבה אחרת, על האשה או הבת להדליק נרות. וכן אשה שמתגוררת לבדה, צריכה להדליק נרות בעצמה (ראו פניני הלכה זמנים יב, ד).

בת שמתגוררת בבית אביה, לפי מנהג יוצאות אשכנז, למרות שאביה הדליק נרות, רשאית להדליק נרות בברכה. ולפי מנהג יוצאות ספרד, בעל הבית הוא היחיד שמדליק נרות בביתו (פניני הלכה זמנים יב, ג-ד, 2).

נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים למצוותם, כלומר בחצי שעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה. שני טעמים לכך: א) כדי שלא יטעו להשתמש באור נרות חנוכה. ב) מפני שהנס התחיל על ידי יהודית, ולכן חג חנוכה אצל הנשים במדרגה גבוהה יותר, כחול המועד שאסור בעשיית מלאכה. המנהג הוא להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, תפירה וכיוצא בזה, אבל בישול וטיגון מותר (ראו פנה"ל זמנים יא, יא, 13).

יש אומרים, שנשים חייבות לומר הלל בחנוכה, הואיל וגם הן היו באותו הנס, וממילא מצווה עליהן להודות עליו. אולם לדעת רוב הפוסקים, אינן חייבות, וכן המנהג. והרוצות להדר, תבוא עליהן ברכה. למנהג יוצאות אשכנז יאמרוהו בברכה, ולמנהג יוצאות ספרד בלא ברכה.^[3]

נחלקו הפוסקים בשאלה אם נשים צריכות לשמוע קריאת 'זכור'. לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצוות מחיית עמלק, וכיוון שנשים אינן מצוּוֹת להילחם, גם אינן צריכות לזכור את אשר עשה לנו עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים, שנשים שייכות למצוות המלחמה, שהן צריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת המצווה לזכור את עמלק. ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת 'זכור', בשבת שלפני פורים, מכל מקום מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חינוך שם. ראו פנה"ל תורה עם וארץ יא, ח).

למעשה, לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור'. אולם לכתחילה טוב שאשה תשמע פרשת 'זכור', וכך נוהגות נשים רבות, שכן הכל מסכימים שהשומעת מקיימת מצווה. מי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא בעצמה את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים גם באופן זה ניתן לקיים את חובת הזכירה מהתורה. במקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא לשם כך ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שישמעו את הפרשה מספר תורה כשר.^[4]

נשים חייבות בכל ארבע מצוות הפורים – מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה.

במשלוח מנות יוצאים על ידי משלוח של שתי מנות לחברה אחת. במתנות לאביונים יוצאים על ידי מתן שתי מתנות לשני עניים. גם נשים נשואות מצוּוֹת לשלוח מנות ולתת מתנות לאביונים. לפיכך, כל זוג צריך לשלוח שני משלוחים ובכל משלוח שתי מנות, משלוח אחד מהאיש ומשלוח אחד מהאשה. וכן לגבי מתנות לאביונים, עליהם לתת ביחד ארבע מתנות, שתי מתנות לשני עניים מהאיש, ושתי מתנות לשני עניים מהאשה (מ"ב תרצה, כה). גם בנים ובנות גדולים שחיים בבית הוריהם צריכים לקיים את המצווה, וכל אחד מהם צריך לשלוח שתי מנות לאדם אחד, ולתת שתי מתנות לשני עניים (ערוה"ש תרצד, ב; פניני הלכה זמנים טז, ו).

מצווה לנשים לשמוח בפורים בשתיית יין, אלא שצריך להיזהר משכרות שגורמת להתנהגות מבזה, ששכרות שכזו מגונה, ולנשים יותר מלגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה (כתובות סה, א; פניני הלכה זמנים טז, יא).

במנהג נתינת זכר למחצית השקל, שנותנים לצדקה לפני הפורים, יש אומרים שנשים פטורות, ויש אומרים שחייבות. וכך המנהג הרווח כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר (פניני הלכה זמנים יד, יג).

לדעת רש"י ורמב"ם, נשים חייבות במקרא מגילה כגברים, ואשה יכולה לקרוא לבעלה את המגילה. לעומת זאת, דעת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל, שחיוב הנשים שונה מחיוב הגברים, שגברים חייבים במקרא מגילה, ואילו נשים חייבות לשמוע מגילה. ולכן איש שקורא – מברך "על מקרא מגילה", ואשה שקוראת לעצמה – מברכת "לשמוע מגילה". לשיטה זו אשה אינה יכולה להוציא את בעלה בקריאתה. בשו"ת 'אבני נזר' (או"ח תקיא) פירש, שההבדל נובע מכך שנשים צריכות לשמוע מגילה כדי לפרסם את הנס, ולכן חיובן בשמיעת המגילה בלבד ולא בקריאה. ואילו גברים מצווים גם בפרסום הנס וגם בזכירת עמלק כדי להתעורר למחייתו, ולכן הגברים מצווים גם בקריאת המגילה.^[5]

כיוון שהדין שנוי במחלוקת שקולה בין הראשונים, הורו רוב האחרונים, שאשה לא תוציא איש ידי קריאת המגילה. ורק בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות שהאיש יקרא לעצמו או ישמע מאיש אחר, תקרא לו אשה, כדי שיצא ידי המצווה לפי הסוברים שאשה יכולה להוציא איש.^[6]

לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן. ויש אומרים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות, מפני שדין קריאת המגילה לנשים רבות כדין קריאת התורה, וכשם שאשה אינה קוראת בתורה כך לא תקרא לנשים רבות מגילה. ויש אומרים, שכאשר הקריאה נעשית עבור נשים אין מברכים עליה (בן איש חי תצוה א; כה"ח תרפט, יט). למעשה, העיקר להלכה כדעת רוב רובם של הפוסקים, שאשה יכולה להוציא נשים אחרות בקריאת המגילה. ואם הן עשר נשים, הקוראת תברך אחר הקריאה את ברכת 'הרב את ריבנו'. והרוצות להדר ככל הדעות, ישמעו את קריאת המגילה מגבר. ואם אפשר, ישמעו את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הנס מתפרסם יותר.^[7]

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר – בסיפור ביציאת מצרים, באכילת מצה ומרור ובשתיית ארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס (פסחים קח, ב; שו"ע תעב, יד; מ"ב תעט, ט, עי' לעיל הלכה ד).

ובכלל זה חייבות גם בקריאת ההלל, וזו הפעם היחידה בשנה שבה נשים חייבות לקרוא את ההלל (תוס' סוכה לח, א).^[8]

לכתחילה נשים צריכות להסב בעת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, אבל אם שכחו להסב, אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול את המצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו אותה בהסבה.^[9]

נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, מפני שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן. ואשה שתרצה לקיים את המצווה, יש לה זכות. וכפי שלמדנו (ב, ח), למנהג יוצאות ספרד לא תברך, ולמנהג יוצאות אשכנז יכולות לברך.

אלא שגם לפי מנהג יוצאות אשכנז, יש חוששים שהואיל ואשה אינה מצויה בבית הכנסת בשעת ספירת העומר, היא עלולה לשכוח לספור יום אחד, ואולי לא תשים לב לכך ותמשיך לספור אחר כך בברכה. ולפי ההלכה, מי ששכח לספור יום אחד, אינו רשאי להמשיך לספור בברכה, כי אם יברך – יש אומרים שברכתו לבטלה. וכדי שלא להיכנס לחשש הזה, יש אומרים שגם לפי מנהג יוצאות אשכנז, מוטב שלא יברכו על המצווה (מ"ב תפט, ה). ויש אומרים שעל פי הקבלה, אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב). מנגד יש אומרים שמנהג יוצאות אשכנז שנשים סופרות (מ"א תפט, א).

לפיכך, למנהג יוצאות אשכנז, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע שלא לברך על המשך הספירה, רשאית לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, או שהיא נעזרת בתזכורת מהמכשיר הנייד – יכולה לספור בברכה, כי החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר. ומי שיש חשש סביר שתשכח לספור באחד הימים, עדיף שלא תספור בברכה.

היוצא בימי ניסן ורואה עצי פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שו"ע או"ח רכה, א).

נכון שגם נשים יברכו ברכה זו. ואף שברכה זו קשורה לחודש ניסן, ביארו הפוסקים שאין מצווה זו תלויה בזמן, מפני שלדעת רבים אפשר לברך על ראיית הפרחים גם בחודש אחר. וגם לסוברים שאין לברך על הפרחים אלא בחודש ניסן, אין זה מפני שזמן הברכה תלוי בחודש ניסן, אלא מפני שהפרחים מופיעים בחודש ניסן, ולכן אמרו חכמים לברך בחודש ניסן. נמצא שהברכה תלויה בהופעת הפרחים ולא בזמן.^[10]