פרק כ"ב - תפילה וקידוש בשבת | תפילת נשים

תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות כנוסח תפילות חול, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה מיוחדת על קדושת השבת.

אמנם היה מקום לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד שבת, אלא שלא רצו חכמים להטריח את הציבור להאריך בתפילה, לכן קיצרו את תפילת העמידה, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות תיקנו לומר ברכה אחת בלבד. לפיכך, אם טעתה והתחילה לומר ברכות של חול, ונזכרה שהיום שבת, תסיים את אותה הברכה ורק אח"כ תחזור לנוסח השבת. שהואיל ומעיקר הדין היה ראוי לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחילה לומר את הברכה, ראוי שתסיים את אמירתה (שו"ע או"ח רסח, ב). אבל בתפילת מוסף, אם טעתה והתחילה לומר ברכות של חול, תפסיק מיד, אפילו באמצע הברכה, משום שאין צורך כלל לומר ברכות של חול בתפילת מוסף (מ"ב רסח, ה; ראו עוד פניני הלכה שבת ה, יא, 5).

תיקנו חכמים נוסח ברכה מיוחד לכל תפילה, "אתה קדשת" לתפילת ערבית, "ישמח משה" לתפילת שחרית ו"אתה אחד" לתפילת מנחה. טעתה והחליפה הברכות הללו זו בזו, כגון שאמרה בערבית את הנוסח של מנחה, כיוון שכולן עוסקות בקדושת השבת – יצאה. אבל אם טעתה והתפללה תפילה של חול, כיוון שלא הזכירה את השבת – לא יצאה, ועליה לחזור ולהתפלל. ואם נזכרה לפני שסיימה את התפילה, תחזור לברכת השבת ותמשיך ממנה עד סוף התפילה (שו"ע רסח, ה-ו).

לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת 'קבלת שבת'. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא 'לכה דודי', שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.

מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חכמים (ב"ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג ברוב בתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט 'לכה דודי' שבו אומרים 'בואי כלה'. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת אף אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת היא כאורחת הבאה דרך הפתח (יש מיוצאי ספרד שפונים למערב באמירת 'מזמור לדוד' ובכל פיוט 'לכה דודי').

בבתי כנסת רבים מתחילים להתפלל מאוחר יחסית, ומגיעים לאמירת 'לכה דודי' אחר השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, עליהם לקבל את השבת לפני השקיעה באמירת "בואי כלה שבת המלכה". וטוב שלאחר תפילת מנחה, עוד קודם לשקיעה, הגבאי יכריז על כך.

נשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ועל ידי כך הן זוכות לתוספת שבת למהדרין. מי שנוהגת להתפלל מנחה, תשתדל מאוד להתפלל מנחה של יום שישי לפני הדלקת נרות, מפני שלדעת פוסקים רבים, אחר שתקבל שבת בהדלקת נרות, שוב לא תוכל להתפלל מנחה של חול (מ"ב רסג, מג). בדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות, תוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים שלמרות שקיבלה על עצמה שבת, וכבר אסור לה לעשות מלאכה, מכל מקום עדיין מותר לה להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב. ראו פניני הלכה שבת ג, ה).

בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים 'ויכולו', היינו את שלושת הפסוקים שבסיום מעשה הבריאה העוסקים בשבת (בראשית ב, א-ג): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת".

אמרו חכמים (שבת קיט, ב), שכל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. אכן, תפקידו של האדם להיות שותף עם הקב"ה בבניין העולם ובתיקונו, לכן ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שנוכל להיות שותפים בתיקונו, והשותפות שלנו מתחילה בזה שאנו מאמינים בבורא ומתוך כך אנו פועלים לתיקון העולם וגילוי כבודו.

עוד אמרו חכמים, שכל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, שני המלאכים המלווים את האדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. עניינה של השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים שבת ותשובה. אכן, בשבת אנו נזכרים באמונה בבורא עולם ומתוך כך אנו שבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר 'ויכולו' בליל שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך יכול לזכות לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.

בבית הכנסת, הציבור חוזר ואומר 'ויכולו' פעם שניה לאחר תפילת עמידה. ויש אומרים שיש באמירת 'ויכולו' בציבור עדות על בריאת העולם (פניני הלכה שבת ה, יב, 6). בנוסף, אומרים פעם שלישית 'ויכולו' בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות שנוהגים לומר דבר חשוב שלוש פעמים (כגון באשרי וקדושה).

תיקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה מעין שבע, והיא כעין חזרת הש"ץ, שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת (פניני הלכה שבת ה, יג).

ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל שר את הקטע הפותח ב'מגן אבות', החזן צריך אח"כ לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמדברים על מעשה בראשית או מתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. ולפני ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרה מוסיפים לומר תפילת "נשמת כל חי", שהיא שבח מופלא שקשור לשבת, מפני שמוזכרת בו יציאת מצרים, והשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש, ע' פ"ה שבת ח"א ד, ד).

אחר תפילת שחרית קוראים בתורה. על קריאת התורה כבר למדנו (כ, טו), וכן למדנו שבשבת מעלים לתורה שבעה עולים. ועתה נוסיף שמגמת הקריאה בשבת, להקיף את כל התורה. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל לסיים את התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו לסיים את התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום. ואם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (שו"ע או"ח קלה, ב).

אחר קריאת התורה וההפטרה, מתפללים מוסף, ונתקנה תפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת השבת. וכן בכל חג, מתפללים מוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת החג (ע' להלן הלכה ו).

תיקנו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא מעניין הקשור למה שקראו בתורה, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.

קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה שגזרו על ישראל בימי הבית השני, שלא יעסקו בתורה. כיוון שלא יכלו לקרוא בתורה בשבת, תיקנו לקרוא במקום זה בנביא כדרך שקוראים בתורה, והעלו שבעה עולים, וברכו ברכת התורה. ואחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בכל שבת בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בנביא, וקריאה זו נקראת 'הפטרה', שבה מסיימים את הקריאה. ואף תיקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. כיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, לפיכך צריך המפטיר לקרוא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין לפני כן, אפשר לקרוא פחות פסוקים (שו"ע או"ח רפד, א, מ"ב ב).

כדי שההפטרה בנביא לא תראה כשווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תיקנו שהקורא בנביא יעלה תחילה לתורה לעליית 'מפטיר', ומתוך כך יקרא אח"כ בנביא. וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא לבדה שקולה כקריאה בתורה, אלא מתוך מה שקרא בתורה הוא מוסיף אח"כ לקרוא בנביא.

יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מנביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). והרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקרוא את ההפטרה גם מספר מודפס. וטוב לקרוא מספר שמודפס בו כל ספר הנביא שממנו ההפטרה. כשאין ספר כזה, אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרה בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ"א, א"ר, מ"ב רפד, א).

העולה למפטיר צריך לקרוא לבדו בנביא והקהל ישמעו את קריאתו, והרוצה לקרוא עימו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).

כפי שלמדנו (ב, ב-ה), לכתחילה טוב שנשים יתפללו עמידה של שחרית ומנחה בכל יום, ובשבת יתפללו בנוסח של שבת. והמתפללת תפילת עמידה אחת בכל יום, יוצאת ידי חובתה, ומוטב שתתפלל עמידה בשחרית. בשעת הדחק, אפשר לסמוך על הסוברים שנשים יוצאות ידי חובתן באמירת ברכות השחר וברכות התורה. ונשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לסמוך על דעה זו.

אמנם ראוי שגם הנוהגות להקל בימות החול לומר את ברכות השחר וברכות התורה בלבד, בשבת יתפללו תפילת עמידה של שחרית, משום שבשבת יש בדרך כלל יותר זמן פנוי. ונשים רבות אף נוהגות להדר לילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור בליל שבת ובשחרית.

לעניין קריאת התורה, למדנו לעיל (ב, י), שלדעת בעל ה'מגן אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה בשחרית של שבת, משום שגם נשים צריכות לשמוע את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שהרוצה להדר, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות (לעיל ב, 13. דין שמיעת פרשת 'זכור' יבואר להלן כג, ה).

לעניין תפילת מוסף למדנו (ב, ט), שיש אומרים שנשים חייבות להתפלל מוסף (מגן גיבורים), ויש אומרים שאינן חייבות (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והמתנדבת להתפלל יש לה בזה זכות.

שאלה נפוצה, כיצד ראוי שתנהג אשה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה. לגברים כידוע יש בזה הלכות מפורטות, כאשר מצד אחד עיקר מגמת התפילה במניין להתפלל עמידה עם הציבור, ולכן מדלגים בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה עם הציבור; ומנגד, אינם יכולים לדלג על קריאת שמע וברכותיה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה (ראו פניני הלכה תפילה יד, ה, 8; כה, ד). אולם נשים אינן מחויבות בברכות קריאת שמע, וממילא אינן צריכות לסמוך גאולה לתפילה, ומנגד גם אינן מחויבות להתפלל במניין.

תשובה: כל אשה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. אם תרצה, תתפלל לעצמה את כל סדר התפילה, פסוקי דזמרה קריאת שמע וברכותיה ועמידה; ואם תרצה, תתפלל מיד עמידה עם הציבור. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין, לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אשה רשאית לבחור איזה מעלה להעדיף. והעיקר הכוונה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג.

אבל אם תבוא לשאול, נראה להמליץ שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. הואיל ועיקר חובתה של אשה להתפלל עמידה בלבד, ועל כן מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אח"כ לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר והתורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם את שמע וברכת 'אמת ויציב' ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה.^[1]

שתי מצוות יסודיות מהתורה מבטאות את השבת, מצוות עשה – 'זכור', ומצוות לא תעשה – 'שמור'. מצוות 'שמור' עניינה להימנע מכל מלאכה, ומצוות 'זכור' עניינה לזכור את יסודות האמונה. היסוד הראשון שאנו זוכרים בשבת הוא בריאת העולם, והיסוד השני הוא יציאת מצרים.

אף שמצוות 'זכור' היא מצוות עשה שתלויה בזמן, נשים חייבות בה כגברים. שכן מצוות 'זכור' הוקשה למצוות 'שמור', ששתיהן נאמרו בדיבור אחד ולכן דיניהן שווה. וכמו שנשים חייבות במצוות 'שמור' שהיא מצוות 'לא-תעשה', שכך הכלל, שנשים חייבות בכל מצוות 'לא-תעשה', אף כשהן תלויות בזמן, כך גם חייבות במצוות 'זכור'. לפיכך, אשה יכולה להוציא איש ידי מצוות קידוש, שחיובה שווה לחיובו. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין עניין שבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים במצווה מהתורה (שו"ע או"ח רעא, ב).

תיקנו חכמים לקיים את מצוות 'זכור' באמירת הקידוש בליל שבת על כוס יין. שתי ברכות בקידוש הלילה, האחת על היין, והשנייה על קדושת השבת. אמירת הקידוש על היין סמוך לסעודה מלמדת אותנו שקדושת השבת מתגלה בכל המדרגות, לא רק בצדדים הרוחניים שבחיים אלא אף בצדדים הגשמיים, ולכן אומרים אותו על היין המשמח ולפני הסעודה.

עוד תיקנו חכמים לקדש גם ביום על היין סמוך לסעודה. על ידי פתיחת הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. כיוון שיסוד הקידוש של היום מדברי חכמים, לא תיקנו בו ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. ונקרא 'קידושא רבא', היינו 'קידוש גדול', בלשון סגי נהור, כי באמת קידוש הלילה הוא החשוב. (ראו פניני הלכה שבת ו, א-ג, בביאור הלכות אלו).

גם במצוות שלוש הסעודות ו'לחם משנה' נשים חייבות כגברים (שו"ע רצא, ו, ומ"ב ובאו"ה שם).

כיוון שהגיע זמן מצוות 'זכור' שמתקיימת בקידוש, מצווה להזדרז ולקיים את המצווה. וכדי שלא יתרשלו בקיום המצווה, אסרו חכמים לאכול או לשתות לפני הקידוש. ואפילו מים אסור לשתות לפני הקידוש. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג).

בליל שבת איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות אחר כך עד שתקיים מצוות קידוש. בת שאינה מדליקה נרות, צריכה לקבל עליה תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", ומאותה שעה היא אסורה באכילה ושתייה עד הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות הקידוש (מ"ב רעא, יא; פניני הלכה שבת ו, ט).

ביום שבת, איסור אכילה ושתייה לפני הקידוש חל מהזמן שראוי לקידוש. אשה שאינה רגילה להתפלל שחרית בשבת (ראו לעיל ב, ב-ה), אסור לה לאכול ולשתות משעה שתקום משנתה עד שתאמר ברכות השחר והתורה ותצא ידי חובת הקידוש.

ואשה שרגילה להתפלל בכל שבת תפילת שחרית, זמן הקידוש שלה חל אחר תפילת שחרית, ומשעה שתסיים את תפילת שחרית אסור לה לאכול ולשתות לפני שתצא ידי חובת קידוש. גם לפני התפילה לא תאכל ותשתה. ואף שמצד חובת הקידוש אין עליה איסור, מכל מקום ישנו איסור אחר, שלא לאכול ולשתות לפני התפילה, מפני שאסור לאדם להקדים את צרכי גופו לכבוד שמיים. אבל מים או תרופה מותר לשתות, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך.

אשה שיודעת שדעתה לא תתיישב עליה בלא שתשתה קפה או תה, רשאית לשתותם לפני התפילה, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך, כדי שדעתה תתיישב ותוכל לכוון בתפילה. ואם אפשר, עדיף שתשתה את הקפה או התה בלא סוכר וחלב. החוששת שאם לא תאכל דבר מה תהיה רעבה מאוד ולא תוכל לכוון בתפילתה, רשאית לאכול מעט עוגה או פירות לפני התפילה.^[2]

בשעת הדחק, אשה שאינה יודעת לקדש, כי אינה יודעת לקרוא את נוסח הקידוש, והיא צמאה, וקשה לה להמתין עד שתשמע קידוש מבעלה, רשאית לומר ברכות השחר וברכות התורה ולשתות לפני הקידוש. ואם תהיה רעבה, רשאית בשעת הדחק גם לאכול. וזאת משום שיש מי שסובר שנשים פטורות מקידוש היום (מהר"ם חלאווה), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליו.^[3]

אשה נשואה שבעלה התפלל השכם בבוקר וחזר מהתפילה ורוצה לקדש ולאכול עימה, למרות שהיא מתכוונת ללכת אח"כ לתפילת שחרית, מותר לה להשתתף בקידוש ולאכול עימו, מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה, שאשה אוכלת עם בעלה. ותקפיד לברך לפני כן ברכות השחר והתורה (עי' לעיל ח, י; ובפרק זה בהערה 2 בדעת האג"מ).

קטנה שהגיעה לגיל חינוך, לכתחילה יש להרגילה שלא לאכול לפני הקידוש, ואם תהיה רעבה או צמאה, מותר לתת לה לאכול ולשתות לפני הקידוש (עי' שש"כ נב, יח).

נשים חייבות במצוות ההבדלה כגברים. ואע"פ שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן, לדעת רוב הפוסקים, הבדלה כלולה במצוות 'זכור', שמצווה לזכור את השבת בכניסתה בקידוש וביציאתה בהבדלה. וכיוון שמצוות 'זכור' הושוותה ל'שמור', כפי שלמדנו לעיל (הלכה ח), נשים חייבות כגברים בקידוש ובהבדלה. ואף לסוברים שמצוות הבדלה מדברי חכמים, תיקנוה חכמים גם לנשים כדוגמת הקידוש.

מנגד, יש מי שאומר שההבדלה היא מצווה בפני עצמה שתיקנו חכמים, והיא איננה חלק ממצוות 'זכור', וכיוון שהיא מצווה שתלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (אורחות חיים). כדי לחוש לדעה זו, עדיף לכתחילה שאשה תשמע הבדלה מגבר, שהוא חייב בוודאי במצוות הבדלה. אך אם אין שם גבר שצריך להבדיל, תבדיל לעצמה, כדעת רוב רובם של הפוסקים. וכשתבדיל, תברך את כל ארבע הברכות.^[4]