פרק ז - ברכות התורה | תפילת נשים

התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה אפילו שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. וכן במצוות הַקְהֵל, המלך קורא בתורה לפני כל ישראל, האנשים, הנשים והטף (דברים לא, יב).

ישנם שני חלקים במצוות תלמוד תורה: האחד, לדעת את הוראת התורה להדרכת החיים, ובחלק זה גברים ונשים חייבים כאחד. וכפי שאמר ה' למשה (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". דרשו חכמים (מכילתא שם): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים". החלק השני, להקיף את התורה כולה, בין במצוות שקשורות לחייו של הלומד ובין באלו שאינן קשורות, ולהמשיך להתעמק ולדקדק בה. בחלק זה רק הגברים מצוּוים, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", דרשו חכמים (קידושין כט, ב): "ולא את בנותיכם" (ראו פנה"ל תורה עם וארץ ב, א; ד).

ואף שנשים אינן חייבות בלימוד לשם עיון והרחבה, מצד השייכות הכללית לתורה, נשים קודמות לגברים, ולכן ציווה ה' את משה לפנות תחילה לנשים ואחר כך לגברים (רש"י שמות יט, ג). וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181).

כלומר, ישנן שתי צורות התקשרות לתורה. האחת לימודית עיונית, והיא המצווה לגברים ללמוד תורה. והשנייה כללית, כדי לחיות חיי תורה, השייכת יותר לנשים. בחיי היום-יום המצווה לגברים בולטת יותר, אולם לטווח ארוך, היחס הכללי של הנשים לאמונה ולתורה הוא בעל השפעה גדולה יותר. וזהו שאמרו חכמים (ברכות יז, א): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". ביארו חכמים, שנשים זוכות להבטחה היתירה בזכות ששולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם.

דווקא בזכות הפטור של הנשים מלימוד עיוני של דקדוקי התורה, יש לנשים יכולת לקלוט יותר את הצדדים הכלליים, הערכיים, של התורה. אמנם גם לגברים יש שייכות עמוקה לצד הכללי שבתורה, שכל הפרטים והדקדוקים שבתורה נובעים מכלל התורה, ומאידך גם נשים חייבות ללמוד את ההגדרות של יסודות האמונה וההלכות המעשיות שבתורה, כדי לדעת לחיות על פי התורה, כפי שיבואר בסעיף הבא. אלא שככלל, הגברים שייכים יותר להגדרות המדויקות שבתורה, ואילו נשים שייכות יותר להופעה הכללית של התורה בחיים. וביחד, על ידי הגברים והנשים, מופיעה התורה בשלימות (ראו לעיל ג, ה-ט).

גברים ונשים כאחד חייבים לדעת את התורה כדי לחיות על פי הדרכתה. בנוסף לכך, הגברים מצוּוים ללמוד תורה לשם עיון והרחבה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אינה חייבת להמשיך ללמוד כדי להרחיב ולהעמיק את ידיעותיה בתורה. ואילו גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בה.

הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר, כדי לחיות על פי הדרכתה, וזה החלק שבו גברים ונשים חייבים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו הגברים חייבים ולא הנשים. לכן יש הבדל בתוכנית הלימוד בין הגברים, שחייבים ללמוד גם גמרא עם מפרשיה, לנשים, שאינן חייבות בזה. במסגרת זו, לגברים יש חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ולנשים יש בכך מצווה אבל לא חובה (ראו בהלכה הקודמת ובפניני הלכה תורה עם וארץ ג, יג-טו).

לפיכך, נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמיים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון, ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן (ראו פניני הלכה תורה עם וארץ ב, י).

אבל לכל שאר הנשים, שאינן חפצות במיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חכמים היא שלא להעמיק בעיון השיטות, אלא ללמוד בבהירות את יסודות ההלכה למעשה בטעמיה, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר כפי הנדרש להדרכת החיים.

היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט ובסיסי של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הדרושות לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם הִתרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, נשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. לכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות האחרונים, הוקמו מוסדות חינוך ולימוד תורניים מיוחדים לבנות ולנשים. וככל שנשים רוכשות יותר השכלה בתחומי המדע, עוסקות יותר בכל המקצועות, משתתפות בלימוד ובמחקר האקדמי ונושאות באחריות מלאה לחיי הציבור ובהנהגתו, כך חובת הלימוד לנשים מתרבה. עד שבפועל חובת הנשים כיום מתקרבת לחובת הגברים. ואף את מה שנשים חייבות ללמוד כיום, רוב הגברים שלומדים בישיבות אינם מספיקים ללמוד (ראו פניני הלכה תורה, עם וארץ ב, ד; ט).

שינוי זה אינו מבטל את ההבדל העקרוני שבין הגברים, שמצוּוים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים, שאינן מצוות בכך. על ידי שוני זה, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לרגש החי הכולל שכלתנות לפי מידת הצורך (עי' עין איה ברכות ז, מו; לעיל ג, ה-ז).^[1]

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.^[2]

בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. אמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבין אומות העולם ישנם גויים צדיקים, אבל צִדקותם פרטית ולא במסגרת לאומית, ולכן אין בכוחם להגשים את הייעוד השלם של התורה – לגלות את דבר ה' בכל תחומי החיים ולתקן את העולם. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו. החלק הזה ודאי שייך לנשים, כפי שלמדנו (הלכה א), שבעצם הקשר לתורה – נשים שוות לגברים. גם החלק השני שייך לנשים, שגם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו.

אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות מהמצווה ללמוד תורה לשם עיון והרחבה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך (ר"ת, ר"ן, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, נשים חייבות ללמוד תורה כפי הנצרך להדרכת החיים על פי התורה, לפיכך גם נשים צריכות לברך על לימוד התורה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".^[3]

אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מה החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), ופירשו חכמים בתלמוד, שהכוונה היא שלא בירכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמיים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלומד תורה (ראו פנה"ל תורה עם וארץ א, י; א, יב). אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי מסתבר שההורים התאמצו לחנך את בניהם שילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ומדוע לא הצליחו בכך? יתר על כן, באותם ימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים, ומדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים? כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון – מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אפשר לקנות רק על ידי לימוד לשם שמיים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן הבנים שלומדים מתוך שגרה וחיקוי אבותיהם, בלא ברכה בכוונה, אינם רואים ברכה בלימודם (ראו פנה"ל תורה עם וארץ א, ט-יא).

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. זהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ", כלומר לפני שתלמדו תורה – אִמְרוּ ברכה לנותן התורה.

למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך את ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם בירך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג יוצאי אשכנז (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת רמב"ם ו'שולחן ערוך' (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג יוצאי ספרד (כה"ח מז, ב).

אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר 'אהבת עולם', כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה.^[4]

ברכת 'אהבת עולם' מועילה במקום ברכת התורה, מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז). ואף שבחתימתה אין מזכירים את התורה אלא רק את בחירת ישראל – "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים זה בזה – הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה ב, ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. לדוגמה, המתעוררת משנתה בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים, אינה צריכה לברך, ויש חולקים. כדי לצאת מהספק, הקמה משנתה ורוצה להרהר בדברי תורה, תברך תחילה את ברכות התורה ותאמר בפיה כמה פסוקים ואח"כ תהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעוררה באמצע הלילה משנתה ומתכוונת להמשיך לישון, ורוצה להרהר בינתיים בדברי תורה עד שתירדם, אינה צריכה לברך לפני כן ברכות התורה. וכן מי ששומעת מוזיקה חסידית בעת שהיא מתעוררת בבוקר, או באמצע הלילה, אינה צריכה לברך לפני כן את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ד, 4).

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה (שם י, 5).

ברכת התורה שאשה מברכת בבוקר מועילה לה לכל היום. ואף אם תלך לאכול ולעבוד, כשתרצה אח"כ ללמוד תורה, לא תצטרך לשוב לברך את ברכות התורה.

נחלקו הפוסקים לגבי גברים, האם לאחר שינת קבע הם צריכים לחזור לברך את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ו), אולם לגבי נשים מוסכם שמברכות את ברכות התורה פעם אחת ביממה בלבד, לאחר שינת הלילה. וגם מי שישנה באמצע היום או הלילה שינת קבע, אינה מברכת לאחריה את ברכות התורה. אשה שקמה משנתה אחר חצות לילה, ומתכוונת להישאר ערה כמה שעות, ושוב ללכת לישון לכמה שעות, תברך את ברכות התורה והשחר לאחר קימתה העיקרית (כמבואר לעיל ו, ו).^[5]

גבר שהיה ער כל היממה, נחלקו הפוסקים אם יברך בבוקר את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ז). אבל אשה שהיתה ערה כל היממה לא תברך בבוקר את ברכות התורה, אלא תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ואח"כ תקרא את הפרשה הראשונה של שמע, ותצא בזה ידי חובת ברכת התורה (עי' לעיל ו, 4).

ואם ישנה שינת קבע ביום שלפני הלילה שלא ישנה בו, תברך בבוקר את ברכות התורה (מ"ב מז, כח, פניני הלכה תפילה י, 9).