ג – איסורי הרחקה

א – גדרי איסורי קרבה

בכל משך היות האשה טמאה לנידתה, היינו מעת שראתה דם ועד שתטבול לטהרתה, אסור לה ולבעלה לקיים יחסי אישות, שנאמר (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. וכן נאמר (שם כ, יח): “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם”.

לא רק החיבור עצמו אסור, אלא גם כל מגע של תשוקה המקרבת לחיבור כדוגמת חיבוק ונישוק – אסור, ואפילו נגיעה באצבע קטנה לשם תשוקה זו – אסורה, שנאמר (שם יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. לדעת רוב הפוסקים הכוונה שכל מגע של הנאת תשוקה אסור מהתורה (רמב”ם, ראב”ד והחינוך). ועשו חכמים סייג למצוות, ואסרו גם מגע שאין בו הנאה ותשוקה, ואסרו זאת גם דרך בגד. ויש אומרים שרק החיבור עצמו אסור מהתורה, ומגע בלא חיבור אסור מדברי חכמים (רמב”ן).[1]

כפי שנלמד בהמשך הפרק, הוסיפו חכמים וקבעו סייגים נוספים, שבזכות שמירתם בני הזוג יצליחו להתגבר על יצרם בימי האיסור, ומתוך כך אהבתם תזדכך ותהיה עמוקה ונאמנה יותר, ויזכו בימי הטהרה לשמוח במצוות עונה שמחה יתרה.

מסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא: אתם אומרים שמותר לאדם להיות בבית סגור עם אשתו כשהיא נידה, “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת”?! כלומר, האם ייתכן שבני זוג שמשתוקקים זה לזה יתגברו על יצרם ולא יחטאו? השיב לו: “התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שאפילו כסוגה (גדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות”. כלומר, יש לישראל תכונה נפלאה, שעל ידי שמירת סייגים רכים כשושנים, בלא משטרה שתאכוף את שמירת המצוות, הם מצליחים להתגבר על יצרם ולפרוש מהעבירה. וזה אחד התפקידים של חכמים, לקבוע סייגים לתורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל, שנאמר (ויקרא יח, ל): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי”, כלומר, עשו משמרת וסייג למצוות התורה (אבות א, א; מו”ק ה, א; יבמות כא, א). ומצווה על ישראל לקיים תקנות חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”.


[1]. ספרא (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב. אין לי אלא נדה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר (שם יח, ו): לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה. אֲנִי ה’ – אני נאמן לשלם שכר”. וכן באבות דרבי נתן ב: “איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב. יכול תישן עימו בבגדיה על המטה? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב”. לדעת רבים האיסור מהתורה, וכפי שכתב הרמב”ם הל’ איסורי ביאה (כא, א): “כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקרוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה”. וכ”כ ראב”ד, חינוך קפח, סמ”ג, אורחות חיים, מאירי, ר”ן, ריטב”א, טור ועוד. וכן דעת שו”ע אה”ע כ, א, וכן דעת רוב האחרונים, ומהם: ש”ך קנז, י, בית שמואל כ, א. אבל אם הנגיעה דרך בגד, האיסור דרבנן (מהרש”ם ד, קמט; חלקת יעקב יו”ד צט. לבית שערים או”ח רצד, דעת הבית שמואל שגם דרך בגד האיסור מהתורה). מנגד, לרמב”ן, רבנו ירוחם, רשב”ץ וחלקת מחוקק כ, א, גם איסור נגיעה דרך תאווה מדרבנן, ורק חיבור אסור מהתורה.

ב – הנהגת ימי האיסור

כסייג לאיסור, צריך להימנע בימי האיסור משׂיחות בעניינים הקשורים לשמחת החיבור והדברים המעוררים אליו. ולכך התכוונה התורה באזהרתה: “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב”, שלא יחבק וינשק את אשתו, וגם לא “ידבר עמה דברים בטלים” (אבות דרבי נתן ב). כלומר, אף שבימי הטהרה דיבורים הקשורים לשמחת החיבור בכלל מצוות עונה, בימים אלו הם אסורים ולכן נחשבים דברים בטלים.

בנוסף, יש להיזהר בימי האיסור שלא להרבות בשיחה בעניינים שונים שעלולים לעורר את תשוקתם, כל זוג לפי מה שהוא מכיר מניסיונו. לדעת רבים, לכך התכוונו חכמים באזהרתם: “אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו [נדה] אמרו, קל וחומר באשת חברו” (אבות א, ה, לפירוש או”ז א, שס; רוקח, מנהיג, מלאכת שלמה ועוד). בכלל זה, יש להימנע בימים אלו מנופש זוגי, שמטבעו מעורר קרבה יתרה.

כיוצא בזה למדנו בדברי חכמים (שבת סד, ב), שהתלבטו בשאלה האם נכון לאשה להתאפר ולהתקשט בימי האיסור. זקנים הראשונים דרשו: “וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ” (ויקרא טו, לג), נִדָּתָהּ לשון נידוי וריחוק, לפיכך “לא תכחול (את עיניה) ולא תפקוס (תאפר את פניה) ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה (אותה) על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ – בנדתה תהא (איסור הקרבה יחול עליה) עד שתבא במים”. כלומר, אם האשה לא תיראה יפה יש חשש שבעלה ירחק ממנה ולא יתגעגע אליה, ובמקרים רחוקים אף יגיעו לגירושין. לפיכך, אין לאשה להימנע מלהתקשט כפי צורכה.

כלומר, על בני הזוג לנהוג בימי האיסור בדרך האמצע, מצד אחד ייזהרו שלא לעורר את התשוקה שביניהם, ומאידך, ייזהרו שלא להפריז בריחוק זה מזה. וכן למדנו (לעיל א, ד), שאחד הטעמים לימי האיסור הוא לחדש את הגעגועים והאהבה. “אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (נדה לא, ב). ואם בימי האיסור האשה תתגנה על בעלה או האיש יתגנה על אשתו, או ירגישו ריחוק רב מדי זה מזה, לא יזכו להתחדשות האהבה כשיחזרו להיות מותרים. לפיכך מותר לאשה להתקשט בימי נידתה, תוך זהירות שלא יעוררו את תשוקתם ויגיעו לידי עבירה (שו”ע קצה, ט; תורת השלמים יא). כיוצא בזה נכון שידברו זה עם זה בימים אלו בידידות ויחמיאו זה לזה כדי לשמר את האהבה הנאמנה שביניהם, אולם לא ירבו בשיחה שעלולה לעורר את תשוקתם.

העיקרון מובן, אולם הדרך ליישומו מורכבת, שכן מצד אחד, כל ביטוי של ידידות ואהבה עלול גם לעורר תשוקה. מנגד, הימנעות מביטויי ידידות ואהבה עלולה לגרום לצער ועלבון. יש מציעים לבצע בימים אלו מטלות מייגעות, כמו עבודות ניקיון ותחזוקה, או השלמת מטלות לעבודה וללימודים, כך שהצימאון לקשר יפחת. כמו כן ניתן לנצל זמן זה לביקורים משפחתיים, כמו שבת אצל ההורים. ראוי לציין שאצל זוגות רבים, הגברים מעוניינים להימנע מביטויי קרבה, מתוך חשש שתשוקתם תגבר וצער הריחוק יקשה עליהם מדי. והנשים לעומתם מעוניינות בביטויי ידידות כדי להרגיש שגם בימים אלה הן עדיין אהובות. לפיכך, על כל זוג מוטלת האחריות לסלול לעצמו את דרך האמצע המתאימה לו, כאשר ההלכה מסמנת את הגבולות, הן בסייגים שנועדו למנוע קרבה יתרה, והן בזהירות מגרימת צער לבן הזוג.[2]


[2]. עירובין סג, ב: “אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא (חדר) שאיש ואשתו שרויין בה – עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה”. כלומר, גם בימי הנידה בני הזוג זקוקים לישון בחדרם בפרטיות, ואם אדם זר ישכב עימם בחדרם, לא יוכלו לחוש בנוח ביניהם, ולא יוכלו לשוחח על ענייניהם האישיים (רש”י ומהרש”א).

ג – הסתכלות ושירה

מותר לאיש להסתכל בימי האיסור באשתו ובבגדיה וליהנות מיופיה, אבל יזהר שלא יימשך ליבו להרהורי תשוקה השייכים למצוות עונה (שו”ע קצה, ז; אה”ע כא, ד).

כמו כן האיש צריך להיזהר בימי האיסור שלא להסתכל במקומות המכוסים שבגופה של אשתו, ועל האשה לכסותם בפני בעלה בימים אלו.

יש מקילים וסוברים, שהאיסור הוא להסתכל על חלקי הגוף שהאשה רגילה לכסות בעת שהיא מהלכת בביתה בימי טהרתה. ויש מחמירים וסוברים שעליה להקפיד לכסות בביתה בפני בעלה גם את מה שהיא רגילה לכסות בעת שהיא יוצאת מביתה, ובכלל זה את ראשה. למעשה, הואיל וסייג זה מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. אמנם כיוון שערך הצניעות גדול ויקר, ובזכותו האהבה הנאמנה מתעצמת, לכתחילה טוב להחמיר. והמהדרות אף מכסות את ראשן כשהולכות לישון, אמנם אינן מקפידות להדק את כיסוי הראש באופן שלא ייפול באמצע השינה.[3]

כאשר האשה רגילה לשיר, מותר לה לשיר כדרכה גם בימי האיסור, ובכלל זה גם זמירות שבת. ויש מחמירים וסוברים שכשם שבפני זרים אין לאשה לשיר, כך בימי האיסור לא תשיר בפני בעלה. והעיקר להלכה כדעת המקילים.[4]


[3]. נדרים כ, א: “רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים – סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה – הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש: ‘עקבה’ דקתני – במקום הטינופת, שהוא מכוּון כנגד העקב”. יש מבארים שהאיסור בימי הנידה הוא רק להסתכל במקום הערווה עצמו, וכך דעת רמב”ם (איסו”ב כא, ד) כפירוש מגיד משנה, רוקח שיז, וריב”ש תכה. ולדעת רוב הראשונים, האיסור בימי הנידה להסתכל על מקום שהאשה רגילה לכסותו, וכ”כ ראב”ד, רמב”ן, רשב”א, רא”ה, אורחות חיים והגהות שערי דורא. וכן נפסק בטור ושו”ע קצה, ז. יש מקילים וסוברים שהאיסור הוא להסתכל במקומות שהאשה רגילה לכסות בביתה, אבל אין צריך להקפיד על מה שהיא רגילה לכסות כשהיא יוצאת מביתה (אג”מ יו”ד ב, עה; טה”ב יב, כו). ויש מחמירים וסוברים, שהאיסור הוא להסתכל גם במה שהאשה רגילה לכסות כשהיא יוצאת מביתה, ובכלל זה גם כיסוי ראש. אלא שאין להקפיד אם כיסוי הראש נפל תוך כדי השינה (דרכי טהרה ה, ס-סא; חוט שני קצה, ט). האיסור הוא להסתכל מתוך כוונה, אבל ראייה בחטף בלא התבוננות אינה בכלל האיסור (הרחבות לשמחת הבית וברכתו ד, ז, ג; טה”ב יב, כו).

[4]. יש מחמירים שהאשה בימי נידתה לא תשיר בפני בעלה, כשם שאסור לו לשמוע שירה של נשים אחרות שאסורות עליו (לחם ושמלה קצה, כ; ערוה”ש כג; בא”ח ש”ש צו כה; דרכי טהרה ה, סד). ויש מתירים, הואיל ואין דינה כשאר נשים, שהרי מותר לה להתקשט בפניו כדי שיראה את יופיה, מה שאסור בנשים אחרות. ועוד, שהוא רגיל לשמוע את שירתה (פרדס רימונים מ”ז ח; תועפות ראם, חמדת משה; סוגה בשושנים (מרגליות), טה”ב יב, כט). למעשה, כיוון שהדין דרבנן הלכה כמקילים, ובמיוחד שאם יחמירו בכך יימנעו מזמירות שבת ויפסידו את ערכן החינוכי.

ד – סייגים בשינה

בימי האיסור אסור לבני הזוג לשכב במיטה אחת אפילו אם שניהם בבגדיהם ואינם נוגעים זה בזה. גם בשתי מיטות נפרדות אסור לישון אם הן נוגעות זו בזו. אבל אם יש בין שתי המיטות הפרש מסוים, מצד הדין מותר. וכשאפשר טוב שיהיה בין שתי המיטות הפרש של כחצי מטר, שגם אם יפשטו את ידיהם מתוך שינה – לא יגעו זה בזה (שו”ע ורמ”א קצה, ו; דרכי טהרה ה, נט).

מכלל הסייגים, שלא ישכב האיש במיטת אשתו ולא האשה במיטת בעלה. וכן לא ישתמשו בשמיכה או כר המיוחדים לבן הזוג, שאף הם נחשבים כחלק ממיטתו. אמנם אם זו מיטה או שמיכה או כר שאינם מיוחדים לאחד מהם, מותר.[5]

אין לאשה לפרושׂ את מצעי מיטתו של בעלה בפניו לקראת השינה, וכן אין לאיש לפרוש את מצעי מיטתה של אשתו בפניה לקראת השינה, הואיל ופרישׂת המצעים היא מעשה אישי של חיבה. אבל שלא בפני בן הזוג – מותר (כתובות סא, א; שו”ע קצה, יא). אמנם שלא לקראת השינה, מותר לסדר את המיטה של בן הזוג גם כשהוא רואה, הואיל ובאופן זה מדובר בעבודה מעבודות הבית ולא במעשה אישי של חיבה (ריטב”א כתובות ד, ב).[6]


[5]. שבת יג, א-ב: “תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל, כ): כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. – בימי לבוניך (שבעה נקיים) מהו אצלך? – אכל עמי ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר (תשמיש). ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה”. מכאן למדו שבכל משך ימי האיסור – אסור להם לישון במיטה אחת, ואפילו הם לבושים וישנים בשני הצדדים המרוחקים של המיטה. מעיקר הדין מספיק רווח כלשהו בין מיטה למיטה, אולם כיוון שכאשר אין מרחק בין המיטות יש חשש שמתוך שינה יגעו זה בזה, כמה אחרונים הדריכו להרחיק את המיטות כדי שלא יגיעו לכך (טהרת ישראל קצה, כז; דרכי טהרה ה, נח-נט; חוט שני קצה, ח). איסור השימוש בכלי המיטה של בן הזוג מבואר בחכמ”א קטז, ה; דרכי טהרה ה, מב, ועוד.

[6]. כתבו הראשונים שאסור לאיש לשכב במיטת אשתו גם כשאינה עימו משום הרגל עבירה (רב האי גאון, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א רא”ש ועוד). כלומר שמא יגיעו מתוך כך לידי איסור חיבור. לפי זה האיסור הדדי, וגם לאשה אסור לשכב במיטת בעלה, וכ”כ ט”ז קצה, ו; סדרי טהרה יא; תפארת צבי כד; חוו”ד חידושים ו, ועוד. הוסיף בפרדס רימונים מ”ז ו, שישנו עוד צד באיסור, והוא נוגע לאיש בלבד שיכול להגיע להרהור (שמביא לידי קישוי), ולכן אסור לאיש לשכב במיטת אשתו גם אם נסעה למקום אחר ואין חשש שיגיעו לידי עבירה. ויש מקילים (מהרש”ם דעת תורה קצה, ה; טהרת ישראל כא), ולדעתם האיסור רק כאשר הם עלולים להגיע לידי עבירה, וכיוון שנסעה אין חשש. (ויש אומרים שגם כאשר הם בבית, האיסור הוא רק לאיש לשכב במיטת אשתו, תוה”ש ז; שיורי ברכה יד, ואין הלכה כמותם).

הטור כתב שהאיסור הוא גם לשבת על המיטה, וכ”כ שו”ע קצה, ה; לבוש, ט”ז, חכמ”א, תוה”ש, לחו”ש ועוד. מנגד, יש סוברים שאין איסור לשבת, ולכן הראשונים לא הזכירו זאת (ב”ח, ש”ך י, סדרי טהרה). ולדעת הב”ח נפלה טעות סופר בהעתקת הטור. בכל אופן, אפשר לומר שכאשר המיטות היו נמוכות, גם ישיבה היתה דומה לשכיבה, והיה מקום לאוסרה. אולם כיום שהמיטות בגובה של ישיבה, אין איסור בישיבה. אמנם לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים.

יסוד איסור הצעת המיטה בכתובות סא, א, וכמובא להלן בהערה 9. אף שלא כתבו הפוסקים שאסור לאיש להציע את מיטת אשתו, כמדומה שזה מפני שבעבר מלאכה זו נחשבה של נשים, אבל כיום שמקובל שגם האיש עושה מלאכה זו, כיוון שיש בזה ביטוי של חיבה, יש לאסור. וכ”כ בערוה”ש קצה, יד.

ה – אכילה משותפת

כיוון שגדול כוחה של הסעודה לקרב לבבות, קבעו חכמים סייגים בסעודה, כדי שבני הזוג יזכרו שהם בימי האיסור. לא יישבו לאכול על שולחן אחד בלא דבר שיזכיר להם את האיסור, כגון שיניחו על השולחן דבר מה שאינם מתכוונים להשתמש בו במהלך הסעודה, ושניהם יודעים שהונח שם כדי להזכיר את האיסור. כמו כן, אם הם רגילים לאכול על מפה אחת, יוכלו להזכיר לעצמם את האיסור על ידי אכילה על מפות נפרדות. כמו כן יוכלו לסכם ביניהם שתמיד בימי האיסור ישתמשו בכלי מסוים שונה, או שאחד מהם ישנה את מקומו הקבוע ליד השולחן (שו”ע קצה, ג, פרישה וט”ז א).

אם אוכל עמהם אדם נוסף, אפילו הוא מבני הבית, או כשהם אוכלים במסעדה, אינם צריכים להניח דבר שיזכיר להם את האיסור, הואיל ומקובל לנהוג באיפוק בפני אנשים נוספים (מהריק”ש, פת”ש קצה, ה).

כמו כן יזהרו שלא לאכול יחד מקערה אחת. ולא רק מרק ותבשיל אסור להם לאכול מקערה אחת, אלא גם אם היתה ביניהם קערה של חומוס, לא יטבלו בה את לחמם, אלא כל אחד מהם יקח מהחומוס לצלחתו וכך יאכל. כמו כן מותר לכל אחד מהם למרוח מתוך כלי אחד ממרח על הפרוסה שלו. היתה ביניהם קערה של שקדים, לא יאכלו ישירות ממנה, אלא כל אחד מהם יטול כמה שקדים ויניח לפניו ומהם יאכל (רמב”ם, ש”ך קצה, ד; ט”ז ב). ואם עוד אדם אוכל איתם מאותה הקערה – מותר (משאת בנימין קיב).[7]

כמו כן אסור לאיש לאכול משיירי המאכל או המשקה שהשאירה אשתו בצלחתה או בכוסה, מפני שיש בזה ביטוי של קרבה וחיבה. ואף שיש ראשונים שהקילו בזה, למעשה יש להחמיר, ורק בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. ויש מצבים שבהם גם המחמירים מסכימים להקל לכתחילה, כגון שהעבירו את המאכל או המשקה לכלי אחר, שבאופן זה ביטוי הקרבה פוחת. וכן כאשר האשה אינה נמצאת שם, מותר לאיש לאכול ולשתות משייריה, שאינו מראה לה בכך קרבה. כמו כן, אם האיש רוצה לאכול שיירי מאכל או לשתות שיירי משקה ואינו יודע שהם שיירים של אשתו, אינה צריכה לומר לו, שכן רק כאשר ידוע לו שהוא אוכל משייריה יש בכך ביטוי קרבה (שו”ע ורמ”א קצה, ג-ד).[8]


[7]. מבואר בתלמוד (שבת יא, א; יג, א), שעשו חכמים סייג וקבעו, שלא יאכל האיש עם אשתו בימי איסורה “מפני הרגל עבירה”. לדעת רמב”ם (איסו”ב יא, יח), האיסור לאכול מקערה אחת, אבל על שולחן אחד מותר בלא היכר. וכן דעת רש”י והשלמה. ולרא”ש וסמ”ק, האיסור גם בשתי קערות על שולחן קטן מאוד שנועד לאדם אחד. ולראב”ד, רמב”ן, רשב”א וסמ”ג, אסור לאכול על שולחן אחד גם כשהוא גדול, אבל אם הניחו דבר להיכר כדי להזכיר להם את האיסור – מותר. וכן נפסק בשו”ע קצה, ג.

[8]. לרא”ם, מרדכי והגה”מ, אסור לאיש לשתות או לאכול משיירי אשתו, אבל לאשה אין איסור לשתות ולאכול משייריו, כי לא חששו שמא תרגיל אותו בעקבות כך לעבירה (רמ”א, ט”ז קצה, ה). מנגד, ראשונים רבים לא הזכירו איסור זה (רמב”ם, סמ”ג, תרומה, רשב”א, רא”ש ורי”ו). ויש שכתבו שמצד המנהג יש להחמיר בזה, וכ”כ במחזור ויטרי (מבית מדרשו של רש”י). וכ”כ הסמ”ק, והוסיף שאם אדם אחר שתה תחילה משייריה, מותר לבעלה לשתות אחריו. וכ”כ הטור. בשו”ע קצה, ד, החמיר רק בשיירי שתייה, והרמ”א קצה, ג, החמיר גם בשיירי מאכלה. ואף שרבים מיוצאי ספרד כתבו שיש להקל בשיירי מאכלה (טה”ב יב, יז), כתבתי למעלה לבני כל העדות להחמיר גם בשיירי מאכלה מכמה סיבות: א) אין בחומרא זו קושי. ב) כדי שלא להרבות בחילוקים. ג) כמה מפוסקי קהילות המזרח וספרד החמירו (מסגרת השלחן ח; בא”ח צו ש”ב כב). ד) אפשר לומר שבעבר המזון היה מצומצם והכלים מועטים, והיה באכילת שיירי מאכל יותר הכרח וממילא פחות ביטוי קרבה. אולם כיום, בבחירה לאכול משיירי מאכלה מצלחתה יש ביטוי של קרבה כמו בשיירי משקה, ואפשר שהכל יסכימו לאסור גם שיירי מאכלה.

בשעת הצורך, כגון כשהם נוסעים ואין להם אלא בקבוק אחד, רשאים הכל לנהוג כראשונים שהקילו אף בשיירי שתייה. וכ”כ בשלום אהלך יד, יד.

ו – מזיגת אלכוהול וענייני חיבה

בכלל סייגי הריחוק, שלא יגיש האחד לפני השני יין או משקה אלכוהולי כדרך שרגילים להגיש בימי ההיתר. אבל בשינוי מותר, לדוגמא, במקום להניח את הכוס סמוך לבן הזוג, יש להניח אותה רחוק מעט. אם אחד מהם יודע לערב משקה אלכוהולי באופן מוטעם, כיוון שיש בכך ביטוי של חיבה אישית, יזהר שלא לעשות זאת עבור השני בפניו (שו”ע קצה, י; יג).

כאשר האשה מוזגת ומגישה משקה אלכוהולי לכמה אנשים, מותר לה להניח את המשקה לפני בעלה כמו לפני כולם, שאין בכך חיבה מיוחדת כלפיו. וכן כאשר האיש מוזג משקה אלכוהולי לכמה אנשים, מותר לו להניח לפני אשתו כמו לפני כולם. וכן בקידוש, אם הם לבדם, יניח את הכוס לפני אשתו רחוק מעט מהמקובל, ואם יש שם עוד אנשים, יניח לפניה כמו לפני כולם.[9]

לא יישבו בימי האיסור על נדנדה כדרך האוהבים, אבל מותר לשבת על ספסל אחד גם כשהוא מתנדנד (ב”י). ויש אומרים שגם לא יישבו על ספה אחת או ספסל אחד דרך חיבה, באופן שישיבת אחד מניעה את השני, שמא יבואו לידי נגיעה או קירוב דעת. ואם ילדם יושב ביניהם – מותר (רמ”א קצה, ה).

בעת נסיעה באוטובוס או מכונית מותר לשבת על מושב אחד בלא שיגעו זה בזה אפילו בבגדיהם.


[9]. כתובות סא, א: “אמר רב הונא: אף על פי שאמרו (שאשה עשירה שיש לה שפחות שמבצעות עבורה את כל עבודות הבית) יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו (בשובו מהעבודה)”. כי בשלושה דברים אלו יש ביטוי לקשר האישי שלה עם בעלה. אבל בימי הנידה להיפך, מפני החיבה היתרה שבשלושת הדברים הללו, אסור לנידה לעשותם לבעלה, וכפי ש”אמר רב הונא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה (בעבודות הבית) נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו”. עוד מבואר שם שבשינוי מותר למזוג את הכוס, ושלא בפני בעלה מותר להציע את מיטתו.

יש מהראשונים שסוברים שאיסור מזיגת הכוס הוא במצב שמושיטים מיד ליד, שלשיטתם כל דין איסור הושטה הוא רק ביין (רמב”ם, יראים, סמ”ג). ויש מהם שאוסרים גם הושטת מאכל (תרומה). מנגד, רבים סוברים שבנוסף לאיסור הושטה מיד ליד (כמבואר בהלכה ז) יש איסור מיוחד במזיגת יין והגשתו בלא מסירה מיד ליד. אלא שנחלקו בגדרי האיסור: יש מהם שאוסרים רק כאשר המגיש גם הטעים את היין החזק במים (רא”ש והגה”מ), ויש אוסרים גם כאשר המגיש מזג את היין בלא להטעימו (רמב”ן וריטב”א), ויש סוברים שגם שאר משקאות אלכוהוליים בכלל האיסור (שולחן גבוה; צמח צדק, דרכי טהרה ה, סז). ויש מחמירים ואוסרים כל הגשת משקה או מאכל בלא שינוי (ב”ח וש”ך קצה, יג, בשם מהר”ש אוסטריך).

נראה שאיסור מזיגת הכוס הוא מפני השמחה המיוחדת שהשתייה מעוררת, שיש בה רמז לשמחה משוחררת. וכיוון שבעבר רבים נהגו לשתות יין בכל יום, והיין הרגיל לא היה משובח ומשמח, לכן לדעת רבים לא היתה בהגשתו איסור. אבל כיום שהיינות ושאר המשקאות האלכוהוליים כבר מוטעמים ורבים אינם רגילים לשתות בכל יום יין או משקה אלכוהולי, כבר בהגשתם יש ביטוי של חיבה ורצון לשמח, ולכן נראה שאף הרא”ש והרמב”ן יסכימו שהגשת הכוס לבדה בכלל האיסור. אמנם אם שינו והניחו את הכוס רחוק מעט, עשו היכר וסייג, ולכן מותר. בנוסף, יש אנשים שיודעים להטעים משקאות אלכוהוליים כדרך הברמנים, והטעמתם מבטאת חיבה ורצון לשמח ביין או באלכוהול, ולכן מזיגה מיוחדת שכזו אסורה בפני בן הזוג גם בלא הגשה.

כאשר יושבים בסעודת שמחה הגברים לחוד והנשים לחוד, אסור לאיש לשלוח על ידי שליח כוס לאשתו, שהואיל וגם לנשים יש יין, אם הוא שולח לה כוס, הרי שהוא רוצה שתשמח באופן מיוחד ויש בכך ביטוי של קרבה יתרה (שו”ע קצה, יג).

ז – מסירה מיד ליד

בכלל סייגי האיסור, שלא יושיטו דבר זה לזה, שמא יגעו זה בזה. בנוסף, יש בכך קירוב דעת מסוים, לכן גם חפץ גדול אין להעביר מזה לזה או לשאת יחד (שו”ע קצה, ב). לכתחילה יש להחמיר גם לא לזרוק חפץ מזה לזה (רמ”א). לפיכך, כאשר צריך להעביר חפץ, יש להניחו על שולחן או תיק, והשני יקח אותו משם. ואם נמצאים שם אנשים אחרים, והם מתביישים להעביר את החפץ באופן זה, ידחו את העברתו למועד נוח.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל. כגון כאשר הם נצרכים להעלות עגלה לאוטובוס או לקומה שנייה, ואין אפשרות נוחה וטבעית להיעזר באדם אחר, מותר להם להעלות את העגלה יחד. וכן כאשר הם צריכים לשאת מיטה ממקום למקום בבית, מותר לשאתה יחד. כמו כן כדי למנוע בושה, כשאין פתרון אחר, מותר להעביר חפץ מיד ליד תוך זהירות שלא לנגוע זה בזה. לדוגמא, כאשר הם צריכים להעביר מפתח מיד ליד, ואין להם דרך טבעית להעביר אותו דרך הנחה על שולחן וכדומה, ואחד מהם מתבייש מאוד לעשות זאת בדרך לא טבעית, מותר להם להעבירו מיד ליד כדי למנוע בושה. והמהדרים מתכננים את מעשיהם מראש כך שלא יצטרכו להקל בזה.

כמו כן לא יעבירו תינוק קטן ביניהם. אך כאשר התינוק כבר גדול ויודע להושיט את ידיו כדי לצאת מחיק אימו אל אביו או להיפך, מותר לסייע בידו לעבור תוך זהירות שלא יגעו זה בזה (תשב”ץ, פת”ש קצה, ג). בשעת הצורך, גם כאשר התינוק קטן ואין דרך קלה להעבירו ביניהם תוך הנחתו בעגלה או במקום אחר, מותר להעבירו ביניהם תוך זהירות שלא יגעו זה בזה. נכון שלא לנשק את התינוק כשהוא בחיק השני.[10]


[10]. לרמב”ם (אישות כא, ח), ויראים (כו), מותר לבני זוג להעביר חפץ מיד ליד, ורק כוס יין אסור (לעיל הערה 9). ויש סוברים שכך עיקר הדין אלא שראוי להחמיר שלא להושיט דבר מיד ליד, וכפי שנהג רש”י (תרומה, סמ”ג ומאירי). ורבים כתבו שאסור להושיט חפץ מיד ליד, שמא יגעו זה בזה (רמב”ן, רא”ש, אשכול, רבנו יונה ועוד), ומפני שיש בכך קירוב דעת (רשב”א). וכן נפסק למעשה (שו”ע קצה, ב).

אמנם בשעת הצורך, כיוון שהדין דרבנן, אפשר לסמוך על דעת רמב”ם ויראים שסוברים שאין בכך איסור, ועל תרומה ודעימיה שסוברים שהוא חומרא. בנוסף, אפשר שדעת המחמירים להחמיר במצב שיש פתרון אחר או שהבושה אינה גדולה, אבל במקום שאין פתרון אחר והבושה גדולה גם הם היו מקילים, וכפי שהוסכם להקל לצורך מתן טבעת לכלה נידה (להלן ח, 1). (כמבואר ב’תוספת אהל’ קצה, ב, לרב שמואל קידר; הרב רונס תחומין מ). בנוסף, כאשר מדובר בנשיאה משותפת של חפץ גדול, כדוגמת עגלה, יש אומרים שאין איסור, שכן האיסור הוא רק במסירה. כ”כ ציץ אליעזר יב, נח; שלום אהלך יד, ז.

כאשר בעלי הברית רוצים לכבד בני זוג בימי האיסור ב’קווטר’ (הבאת התינוק מהאם לברית), יש מחמירים שלא לקבל את הכיבוד, הואיל והם נצרכים להעביר את התינוק מזה לזה (בדה”ש קצה, כד; ששבה”ל קצה, ב, ג). מנגד, יש מקילים לכתחילה, מפני שהדבר נעשה בפני רבים, ויש בכך סיוע למצווה, ועוד שאפשר שהתינוק הוא חי שנושא את עצמו שאין לגביו איסור מסירה (עקרי הד”ט כא, ד; נהר מצרים נדה ו). ורבים ממליצים להניח את התינוק על שני כרים, והאיש יקח את התינוק עם הכר העליון, וכשיחזיר את התינוק מהברית על הכר העליון, יניח אותו על הכר התחתון שבידי אשתו (חיד”א יוסף אומץ פה; זכור לאברהם אלקלעי; בית אבי ב, צא). בשעת הצורך, כשלא התארגנו עם שני כרים, או כשיש בושה מכך, יש להקל, תוך זהירות שלא לנגוע זה בזה.

ח – בעת מחלה

כאשר בימי האיסור האיש חולה ונזקק לעזרה לקום או להתלבש וכדומה, אם יש שם אדם אחר שיכול לעזור לו, יבקשו את עזרתו בכל עזרה שמצריכה נגיעה בגופו של החולה אפילו דרך בגדו. ואף עדיף שאחות מקצועית תטפל בו מאשר אשתו בעת איסורה, מפני שהאחות תטפל בו כדרך שירות, ואילו במגע הטיפול של אשתו יש גם צד של חיבה. כאשר אין להם אפשרות להיעזר באדם אחר, או שהאפשרות להיעזר באדם אחר כרוכה בתשלום כספי, מותר לאשתו של החולה לעזור לו במה שנצרך, שהואיל ועיקר מגמת הנגיעה לצורך טיפול ולא כדרך הנאת תשוקה, בשעת הצורך אפשר להקל. ועדיף שתעטה כפפות, ואם היא נצרכת לסייע לו ברחיצתו תקפיד לעטות כפפות.

אם האשה חולה, יש להחמיר יותר, שהואיל והאיש בריא, יש חשש שמתוך מגעו באשתו יתגבר עליו יצרו ויבוא לידי חטא. לכן, גם כאשר הטיפול כרוך בתשלום, אם יש ביכולתם לעמוד בו, ישכרו מטפלת שתטפל באשה בימי איסורה. ואם קשה להם להשיג מטפלת או שקשה להם לשלם על כך, בשעת הדחק, לצורך גדול, מותר לאיש לטפל באשתו. ויעטה כפפות על ידיו, ויזהרו שניהם שכל טיפולו ומגעו בה יהיו בחסד וברחמים ולא בהנאה של תשוקה.

היתרים אלה נאמרו לחולים שאין סכנת חיים במחלתם, שכן כאשר יש סכנת נפשות, ברור מאליו שיש לעשות כל פעולת הצלה, והשואל חכם באותה שעה האם מותר להציל את אשתו החולה, הוא בבחינת שופך דמים (ירושלמי יומא ח, ה). הרי שההיתר הוא גם כשאין סכנת נפשות, ובתנאי שהמחלה החלישה את כל גופו של בן הזוג עד שהוא נזקק לשכב על המיטה וזקוק מאוד לעזרה.[11]

כאשר אחד מבני הזוג נפצע קשה ומצבו מסוכן, והוא נזקק לליטוף של עידוד מבן זוגו, והדבר יכול להועיל לרפואתו, או כאשר אחד מבני הזוג חולה במחלה סופנית וכוחותיו אזלו וימיו ספורים, ומגע של עידוד יכול להיטיב את מצבו, לחזקו לחיות בטוב עד כמה שאפשר עוד כמה ימים או שעות. כיוון שמדובר במגע שמבטא אהבה וקרבה בלא תשוקה, כדוגמת מגע שבין אח ואחות, אם ובן, אב ובת, מותר לבן הזוג הבריא ללטף את החולה כדי לעודדו ולחזקו. ואף שבימים כתיקונם, בימי האיסור אין להתיר זאת, במצב של סכנת נפשות או בימים קשים של פרידה, שבהם הקשר הופך לעמוק ובלא תשוקה, בשעת הצורך יש להקל.[12]


[11]. כפי שלמדנו בהערה 1, לרמב”ן ודעימיה, רק החיבור אסור מהתורה בעריות ונידה, אבל נגיעה אסורה מדרבנן. ולרמב”ם ורוב הראשונים והאחרונים, נגיעה של תשוקה ותאווה אסורה מהתורה, אולם נגיעה שאין בה תשוקה ותאווה אסורה מדברי חכמים, וכפי שכתבו תה”ד רנ; רדב”ז, כנה”ג, ש”ך קצה, כ; חוות יאיר קפב; נו”ב תנינא יו”ד קכב; נחפה בכסף ב, יט, ועוד רבים. לכן מוסכם שרופא שנגיעתו היא במסגרת מקצועו, רשאי לנגוע בנשים לצורך הטיפול, ואף במקומות המכוסים, הואיל ומגעו אינו של תאווה אלא לצורך טיפול. אמנם לגבי בני זוג, כיוון שהם אוהבים, קבעו חכמים סייגים נוספים, והשאלה האם לצורך טיפול בחולה שאינו מסוכן יש להתיר.

לרשב”א (בתשובות המיוחסות לרמב”ן קכז), גם כשהבעל רופא לא יגע באשתו, ואף שבשבת התירו ‘שבות’ (איסור חכמים) לצורך חולה, אין כל איסורי ה’שבות’ שווים, ועוד שאולי יש בזה צד איסור תורה (כך משמע מב”י קצה, יז, בדעת הרמב”ם), ועוד שאפשר להיעזר ברופאים אחרים. כיוצא בזה פסק בשו”ע קצה, טז-יז, עפ”י תרומת הדשן רנב, שאם האשה חולה במחלה שאין בה סכנה, אין לבעלה לטפל בה, שמא ייגרר לחטא. (ורק אם האיש חולה במחלה שאין בה סכנה, כתב בשו”ע קצה, טו, שבשעת הצורך מותר לאשתו לטפל בו).

מנגד, לרמ”א, אם אין מי שיעזור לאשה החולה, בשעת הצורך מותר לאיש לעזור לאשתו בכל דבר שהיא צריכה מאד. שכך נפסק בהגהות שערי דורא. וכ”כ בהגהות מרדכי בשם הר”ם, שהימנעות האיש מלטפל באשתו הנידה בעת מחלתה היא “חסידות של שטות”. וכ”כ תשב”ץ ג, נח; ורדב”ז (ח”ד ב’ אלף עו). יסוד סברתם, שכשם שהתירו בשעת הצורך איסורי דרבנן עבור חולים בשבת, כך יש להתיר איסורי דרבנן של נידה.

להלכה, כיוון שיסוד המחלוקת בין שו”ע ורמ”א בדרבנן, הלכה כרמ”א שהיקל. אמנם כיוון שיש יותר חשש שהאיש יגיע לתאווה בעת טיפולו, כתב הרדב”ז, שאם הם יכולים, עליהם לשכור מטפלת. וכ”כ לחם ושמלה קצה, ל. וכאשר אפשר, צריך שהמגע יהיה דרך כפפה, כמבואר בתפארת צבי קצה, סא; פת”ש יז; רב פעלים ח”ג יו”ד יב.

[12]. יסוד ההיתר בכך שמגע של עידוד הותר בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, הואיל וברור שאין בו תאווה. וכן מצינו בדברי חכמים שפעולה אחת יכולה לבטא דברים שונים, שאמרו (ברא”ר ע, יב): “כל נשיקה לתפלות (לתאווה) בר מן תלת (חוץ משלושה סוגי נשיקה): נשיקה של גדוּלה (כנשיקה שנשק שמואל הנביא את שאול בעת שמשחוֹ למלך), נשיקה של פרקים (לאחר פרידה ממושכת כנשיקת משה ואהרן בחזרת משה למצרים), נשיקה של פרישוּת (לפני שנפרדים ופורשים זה מזה, כדוגמת הנשיקה של ערפה לנעמי חמותה)… רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות (משפחה), שנאמר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, שהיתה קרובתו”. (כיוון שיש חילוק בין סוגי הנגיעות והנשיקות, התיר ב’עוד יוסף חי’ שופטים כב, לקיים את מנהג הנשים שנושקות את ידיהם של הרבנים).

אמנם לגבי בני זוג לא התירו זאת, הואיל ובכל מגע שביניהם יש גם צד שמתקשר לתשוקה השייכת לשמחת עונה, ורק בלית ברירה התירו לצורך טיפול בחולה כמבואר בהערה הקודמת, הואיל ונגיעה שאין בה תאווה אינה אסורה מהתורה. אבל לשם תמיכה נפשית לא הותר, שהואיל והם בני זוג, כל מגע שמבטא חיבה עלול להגיע לתשוקה. אולם כשמדובר בפצוע קשה או חולה סופני, במצב שאין דעתם כלל על ענייני תשוקה, יש מקום להתיר גם נגיעה שאינה לצורך טיפול מסוים אלא לשם עידוד ותמיכה. וזאת משום שבמצב כזה אין חשש שמנגיעה של עידוד יגיעו לתשוקה שמביאה לחיבור. יתר על כן, ייתכן שעידוד בשעות קשות כאלה יכול לתרום בעקיפין להארכת חייו של החולה הסופני, ולכל הפחות לסייע לו להיפרד מהעולם בחסד וברחמים. כאשר ישנו ספק אם המגע נצרך כדי לעודדו, הן מצד מצבו של החולה והן מצד הצורך שבזה, נכון להתייעץ עם הצוות הרפואי, אם לפי הכרתו הדבר חשוב ויכול להועיל לרפואתו. בכל אופן, כאשר האשה סועדת את בעלה, תעשה כל מה שאפשר כדי להיטהר במהרה. ועי’ במאמרו של הרב יצחק רונס באסיא כרך קז, ג-ד.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן