א – גדרי איסורי קרבה

בכל משך היות האשה טמאה לנידתה, היינו מעת שראתה דם ועד שתטבול לטהרתה, אסור לה ולבעלה לקיים יחסי אישות, שנאמר (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. וכן נאמר (שם כ, יח): “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם”.

לא רק החיבור עצמו אסור, אלא גם כל מגע של תשוקה המקרבת לחיבור כדוגמת חיבוק ונישוק – אסור, ואפילו נגיעה באצבע קטנה לשם תשוקה זו – אסורה, שנאמר (שם יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. לדעת רוב הפוסקים הכוונה שכל מגע של הנאת תשוקה אסור מהתורה (רמב”ם, ראב”ד והחינוך). ועשו חכמים סייג למצוות, ואסרו גם מגע שאין בו הנאה ותשוקה, ואסרו זאת גם דרך בגד. ויש אומרים שרק החיבור עצמו אסור מהתורה, ומגע בלא חיבור אסור מדברי חכמים (רמב”ן).[1]

כפי שנלמד בהמשך הפרק, הוסיפו חכמים וקבעו סייגים נוספים, שבזכות שמירתם בני הזוג יצליחו להתגבר על יצרם בימי האיסור, ומתוך כך אהבתם תזדכך ותהיה עמוקה ונאמנה יותר, ויזכו בימי הטהרה לשמוח במצוות עונה שמחה יתרה.

מסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא: אתם אומרים שמותר לאדם להיות בבית סגור עם אשתו כשהיא נידה, “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת”?! כלומר, האם ייתכן שבני זוג שמשתוקקים זה לזה יתגברו על יצרם ולא יחטאו? השיב לו: “התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שאפילו כסוגה (גדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות”. כלומר, יש לישראל תכונה נפלאה, שעל ידי שמירת סייגים רכים כשושנים, בלא משטרה שתאכוף את שמירת המצוות, הם מצליחים להתגבר על יצרם ולפרוש מהעבירה. וזה אחד התפקידים של חכמים, לקבוע סייגים לתורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל, שנאמר (ויקרא יח, ל): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי”, כלומר, עשו משמרת וסייג למצוות התורה (אבות א, א; מו”ק ה, א; יבמות כא, א). ומצווה על ישראל לקיים תקנות חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”.


[1]. ספרא (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב. אין לי אלא נדה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר (שם יח, ו): לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה. אֲנִי ה’ – אני נאמן לשלם שכר”. וכן באבות דרבי נתן ב: “איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב. יכול תישן עימו בבגדיה על המטה? תלמוד לומר לֹא תִקְרַב”. לדעת רבים האיסור מהתורה, וכפי שכתב הרמב”ם הל’ איסורי ביאה (כא, א): “כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקרוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה”. וכ”כ ראב”ד, חינוך קפח, סמ”ג, אורחות חיים, מאירי, ר”ן, ריטב”א, טור ועוד. וכן דעת שו”ע אה”ע כ, א, וכן דעת רוב האחרונים, ומהם: ש”ך קנז, י, בית שמואל כ, א. אבל אם הנגיעה דרך בגד, האיסור דרבנן (מהרש”ם ד, קמט; חלקת יעקב יו”ד צט. לבית שערים או”ח רצד, דעת הבית שמואל שגם דרך בגד האיסור מהתורה). מנגד, לרמב”ן, רבנו ירוחם, רשב”ץ וחלקת מחוקק כ, א, גם איסור נגיעה דרך תאווה מדרבנן, ורק חיבור אסור מהתורה.

תפריט