ב – הנהגת ימי האיסור

כסייג לאיסור, צריך להימנע בימי האיסור משׂיחות בעניינים הקשורים לשמחת החיבור והדברים המעוררים אליו. ולכך התכוונה התורה באזהרתה: “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב”, שלא יחבק וינשק את אשתו, וגם לא “ידבר עמה דברים בטלים” (אבות דרבי נתן ב). כלומר, אף שבימי הטהרה דיבורים הקשורים לשמחת החיבור בכלל מצוות עונה, בימים אלו הם אסורים ולכן נחשבים דברים בטלים.

בנוסף, יש להיזהר בימי האיסור שלא להרבות בשיחה בעניינים שונים שעלולים לעורר את תשוקתם, כל זוג לפי מה שהוא מכיר מניסיונו. לדעת רבים, לכך התכוונו חכמים באזהרתם: “אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו [נדה] אמרו, קל וחומר באשת חברו” (אבות א, ה, לפירוש או”ז א, שס; רוקח, מנהיג, מלאכת שלמה ועוד). בכלל זה, יש להימנע בימים אלו מנופש זוגי, שמטבעו מעורר קרבה יתרה.

כיוצא בזה למדנו בדברי חכמים (שבת סד, ב), שהתלבטו בשאלה האם נכון לאשה להתאפר ולהתקשט בימי האיסור. זקנים הראשונים דרשו: “וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ” (ויקרא טו, לג), נִדָּתָהּ לשון נידוי וריחוק, לפיכך “לא תכחול (את עיניה) ולא תפקוס (תאפר את פניה) ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה (אותה) על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ – בנדתה תהא (איסור הקרבה יחול עליה) עד שתבא במים”. כלומר, אם האשה לא תיראה יפה יש חשש שבעלה ירחק ממנה ולא יתגעגע אליה, ובמקרים רחוקים אף יגיעו לגירושין. לפיכך, אין לאשה להימנע מלהתקשט כפי צורכה.

כלומר, על בני הזוג לנהוג בימי האיסור בדרך האמצע, מצד אחד ייזהרו שלא לעורר את התשוקה שביניהם, ומאידך, ייזהרו שלא להפריז בריחוק זה מזה. וכן למדנו (לעיל א, ד), שאחד הטעמים לימי האיסור הוא לחדש את הגעגועים והאהבה. “אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (נדה לא, ב). ואם בימי האיסור האשה תתגנה על בעלה או האיש יתגנה על אשתו, או ירגישו ריחוק רב מדי זה מזה, לא יזכו להתחדשות האהבה כשיחזרו להיות מותרים. לפיכך מותר לאשה להתקשט בימי נידתה, תוך זהירות שלא יעוררו את תשוקתם ויגיעו לידי עבירה (שו”ע קצה, ט; תורת השלמים יא). כיוצא בזה נכון שידברו זה עם זה בימים אלו בידידות ויחמיאו זה לזה כדי לשמר את האהבה הנאמנה שביניהם, אולם לא ירבו בשיחה שעלולה לעורר את תשוקתם.

העיקרון מובן, אולם הדרך ליישומו מורכבת, שכן מצד אחד, כל ביטוי של ידידות ואהבה עלול גם לעורר תשוקה. מנגד, הימנעות מביטויי ידידות ואהבה עלולה לגרום לצער ועלבון. יש מציעים לבצע בימים אלו מטלות מייגעות, כמו עבודות ניקיון ותחזוקה, או השלמת מטלות לעבודה וללימודים, כך שהצימאון לקשר יפחת. כמו כן ניתן לנצל זמן זה לביקורים משפחתיים, כמו שבת אצל ההורים. ראוי לציין שאצל זוגות רבים, הגברים מעוניינים להימנע מביטויי קרבה, מתוך חשש שתשוקתם תגבר וצער הריחוק יקשה עליהם מדי. והנשים לעומתם מעוניינות בביטויי ידידות כדי להרגיש שגם בימים אלה הן עדיין אהובות. לפיכך, על כל זוג מוטלת האחריות לסלול לעצמו את דרך האמצע המתאימה לו, כאשר ההלכה מסמנת את הגבולות, הן בסייגים שנועדו למנוע קרבה יתרה, והן בזהירות מגרימת צער לבן הזוג.[2]


[2]. עירובין סג, ב: “אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא (חדר) שאיש ואשתו שרויין בה – עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה”. כלומר, גם בימי הנידה בני הזוג זקוקים לישון בחדרם בפרטיות, ואם אדם זר ישכב עימם בחדרם, לא יוכלו לחוש בנוח ביניהם, ולא יוכלו לשוחח על ענייניהם האישיים (רש”י ומהרש”א).

תפריט