בכלל סייגי האיסור, שלא יושיטו דבר זה לזה, שמא יגעו זה בזה. בנוסף, יש בכך קירוב דעת מסוים, לכן גם חפץ גדול אין להעביר מזה לזה או לשאת יחד (שו"ע קצה, ב). לכתחילה יש להחמיר גם לא לזרוק חפץ מזה לזה (רמ"א). לפיכך, כאשר צריך להעביר חפץ, יש להניחו על שולחן או תיק, והשני יקח אותו משם. ואם נמצאים שם אנשים אחרים, והם מתביישים להעביר את החפץ באופן זה, ידחו את העברתו למועד נוח.
אמנם בשעת הצורך אפשר להקל. כגון כאשר הם נצרכים להעלות עגלה לאוטובוס או לקומה שנייה, ואין אפשרות נוחה וטבעית להיעזר באדם אחר, מותר להם להעלות את העגלה יחד. וכן כאשר הם צריכים לשאת מיטה ממקום למקום בבית, מותר לשאתה יחד. כמו כן כדי למנוע בושה, כשאין פתרון אחר, מותר להעביר חפץ מיד ליד תוך זהירות שלא לנגוע זה בזה. לדוגמא, כאשר הם צריכים להעביר מפתח מיד ליד, ואין להם דרך טבעית להעביר אותו דרך הנחה על שולחן וכדומה, ואחד מהם מתבייש מאוד לעשות זאת בדרך לא טבעית, מותר להם להעבירו מיד ליד כדי למנוע בושה. והמהדרים מתכננים את מעשיהם מראש כך שלא יצטרכו להקל בזה.
כמו כן לא יעבירו תינוק קטן ביניהם. אך כאשר התינוק כבר גדול ויודע להושיט את ידיו כדי לצאת מחיק אימו אל אביו או להיפך, מותר לסייע בידו לעבור תוך זהירות שלא יגעו זה בזה (תשב"ץ, פת"ש קצה, ג). בשעת הצורך, גם כאשר התינוק קטן ואין דרך קלה להעבירו ביניהם תוך הנחתו בעגלה או במקום אחר, מותר להעבירו ביניהם תוך זהירות שלא יגעו זה בזה. נכון שלא לנשק את התינוק כשהוא בחיק השני.[10]
אמנם בשעת הצורך, כיוון שהדין דרבנן, אפשר לסמוך על דעת רמב"ם ויראים שסוברים שאין בכך איסור, ועל תרומה ודעימיה שסוברים שהוא חומרא. בנוסף, אפשר שדעת המחמירים להחמיר במצב שיש פתרון אחר או שהבושה אינה גדולה, אבל במקום שאין פתרון אחר והבושה גדולה גם הם היו מקילים, וכפי שהוסכם להקל לצורך מתן טבעת לכלה נידה (להלן ח, 1). (כמבואר ב'תוספת אהל' קצה, ב, לרב שמואל קידר; הרב רונס תחומין מ). בנוסף, כאשר מדובר בנשיאה משותפת של חפץ גדול, כדוגמת עגלה, יש אומרים שאין איסור, שכן האיסור הוא רק במסירה. כ"כ ציץ אליעזר יב, נח; שלום אהלך יד, ז.
כאשר בעלי הברית רוצים לכבד בני זוג בימי האיסור ב'קווטר' (הבאת התינוק מהאם לברית), יש מחמירים שלא לקבל את הכיבוד, הואיל והם נצרכים להעביר את התינוק מזה לזה (בדה"ש קצה, כד; ששבה"ל קצה, ב, ג). מנגד, יש מקילים לכתחילה, מפני שהדבר נעשה בפני רבים, ויש בכך סיוע למצווה, ועוד שאפשר שהתינוק הוא חי שנושא את עצמו שאין לגביו איסור מסירה (עקרי הד"ט כא, ד; נהר מצרים נדה ו). ורבים ממליצים להניח את התינוק על שני כרים, והאיש יקח את התינוק עם הכר העליון, וכשיחזיר את התינוק מהברית על הכר העליון, יניח אותו על הכר התחתון שבידי אשתו (חיד"א יוסף אומץ פה; זכור לאברהם אלקלעי; בית אבי ב, צא). בשעת הצורך, כשלא התארגנו עם שני כרים, או כשיש בושה מכך, יש להקל, תוך זהירות שלא לנגוע זה בזה.
