ה – אכילה משותפת

כיוון שגדול כוחה של הסעודה לקרב לבבות, קבעו חכמים סייגים בסעודה, כדי שבני הזוג יזכרו שהם בימי האיסור. לא יישבו לאכול על שולחן אחד בלא דבר שיזכיר להם את האיסור, כגון שיניחו על השולחן דבר מה שאינם מתכוונים להשתמש בו במהלך הסעודה, ושניהם יודעים שהונח שם כדי להזכיר את האיסור. כמו כן, אם הם רגילים לאכול על מפה אחת, יוכלו להזכיר לעצמם את האיסור על ידי אכילה על מפות נפרדות. כמו כן יוכלו לסכם ביניהם שתמיד בימי האיסור ישתמשו בכלי מסוים שונה, או שאחד מהם ישנה את מקומו הקבוע ליד השולחן (שו”ע קצה, ג, פרישה וט”ז א).

אם אוכל עמהם אדם נוסף, אפילו הוא מבני הבית, או כשהם אוכלים במסעדה, אינם צריכים להניח דבר שיזכיר להם את האיסור, הואיל ומקובל לנהוג באיפוק בפני אנשים נוספים (מהריק”ש, פת”ש קצה, ה).

כמו כן יזהרו שלא לאכול יחד מקערה אחת. ולא רק מרק ותבשיל אסור להם לאכול מקערה אחת, אלא גם אם היתה ביניהם קערה של חומוס, לא יטבלו בה את לחמם, אלא כל אחד מהם יקח מהחומוס לצלחתו וכך יאכל. כמו כן מותר לכל אחד מהם למרוח מתוך כלי אחד ממרח על הפרוסה שלו. היתה ביניהם קערה של שקדים, לא יאכלו ישירות ממנה, אלא כל אחד מהם יטול כמה שקדים ויניח לפניו ומהם יאכל (רמב”ם, ש”ך קצה, ד; ט”ז ב). ואם עוד אדם אוכל איתם מאותה הקערה – מותר (משאת בנימין קיב).[7]

כמו כן אסור לאיש לאכול משיירי המאכל או המשקה שהשאירה אשתו בצלחתה או בכוסה, מפני שיש בזה ביטוי של קרבה וחיבה. ואף שיש ראשונים שהקילו בזה, למעשה יש להחמיר, ורק בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. ויש מצבים שבהם גם המחמירים מסכימים להקל לכתחילה, כגון שהעבירו את המאכל או המשקה לכלי אחר, שבאופן זה ביטוי הקרבה פוחת. וכן כאשר האשה אינה נמצאת שם, מותר לאיש לאכול ולשתות משייריה, שאינו מראה לה בכך קרבה. כמו כן, אם האיש רוצה לאכול שיירי מאכל או לשתות שיירי משקה ואינו יודע שהם שיירים של אשתו, אינה צריכה לומר לו, שכן רק כאשר ידוע לו שהוא אוכל משייריה יש בכך ביטוי קרבה (שו”ע ורמ”א קצה, ג-ד).[8]


[7]. מבואר בתלמוד (שבת יא, א; יג, א), שעשו חכמים סייג וקבעו, שלא יאכל האיש עם אשתו בימי איסורה “מפני הרגל עבירה”. לדעת רמב”ם (איסו”ב יא, יח), האיסור לאכול מקערה אחת, אבל על שולחן אחד מותר בלא היכר. וכן דעת רש”י והשלמה. ולרא”ש וסמ”ק, האיסור גם בשתי קערות על שולחן קטן מאוד שנועד לאדם אחד. ולראב”ד, רמב”ן, רשב”א וסמ”ג, אסור לאכול על שולחן אחד גם כשהוא גדול, אבל אם הניחו דבר להיכר כדי להזכיר להם את האיסור – מותר. וכן נפסק בשו”ע קצה, ג.

[8]. לרא”ם, מרדכי והגה”מ, אסור לאיש לשתות או לאכול משיירי אשתו, אבל לאשה אין איסור לשתות ולאכול משייריו, כי לא חששו שמא תרגיל אותו בעקבות כך לעבירה (רמ”א, ט”ז קצה, ה). מנגד, ראשונים רבים לא הזכירו איסור זה (רמב”ם, סמ”ג, תרומה, רשב”א, רא”ש ורי”ו). ויש שכתבו שמצד המנהג יש להחמיר בזה, וכ”כ במחזור ויטרי (מבית מדרשו של רש”י). וכ”כ הסמ”ק, והוסיף שאם אדם אחר שתה תחילה משייריה, מותר לבעלה לשתות אחריו. וכ”כ הטור. בשו”ע קצה, ד, החמיר רק בשיירי שתייה, והרמ”א קצה, ג, החמיר גם בשיירי מאכלה. ואף שרבים מיוצאי ספרד כתבו שיש להקל בשיירי מאכלה (טה”ב יב, יז), כתבתי למעלה לבני כל העדות להחמיר גם בשיירי מאכלה מכמה סיבות: א) אין בחומרא זו קושי. ב) כדי שלא להרבות בחילוקים. ג) כמה מפוסקי קהילות המזרח וספרד החמירו (מסגרת השלחן ח; בא”ח צו ש”ב כב). ד) אפשר לומר שבעבר המזון היה מצומצם והכלים מועטים, והיה באכילת שיירי מאכל יותר הכרח וממילא פחות ביטוי קרבה. אולם כיום, בבחירה לאכול משיירי מאכלה מצלחתה יש ביטוי של קרבה כמו בשיירי משקה, ואפשר שהכל יסכימו לאסור גם שיירי מאכלה.

בשעת הצורך, כגון כשהם נוסעים ואין להם אלא בקבוק אחד, רשאים הכל לנהוג כראשונים שהקילו אף בשיירי שתייה. וכ”כ בשלום אהלך יד, יד.

תפריט